יעקב שב מחרן עם משפחה גדולה. על גבול ארץ התקווה מחכה לו עשיו אחיו. שני המחנות מתקרבים זה לעבר זה, ואז מתחולל המאורע המפתיע (בראשית ל"ג, ד'): "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צוואריו וישקהו ויבכו". לכאורה, היה כאן גילוי חם של אחוות אחים, אבל די היה לשאת את העיניים ולראות את המשמר הכבד שליווה את הפגישה – צבא של ארבע מאות אנשי מלחמה, כדי להבין טיבה של אחווה זו מהי. עשיו לא טרח להסתיר את כוונותיו "הידידותיות", והצהיר עליהם בגלוי הן לפני הפגישה והן אחריה.
_x000D_
אמר רבי שמעון בר יוחאי: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו". מדוע הגדיר רשב"י את שנאת עשו ליעקב בלשון "הלכה", ביטוי המשמש בדרך כלל כהגדרה לציווי ה'?
_x000D_
כדי לענות על השאלה נסקור את תולדות האנטישמיות במאתיים השנים האחרונות. נבדוק את דרכי הפתרון שהוצעו על ידי חוגים שונים למיגור התופעה, ונבחן אם הן אכן הועילו. האם הן הצליחו לבלום את השנאה הנצחית, או לפחות למזער את נזקיה? בעקבות סקירה זו נבין גם את פירושם של דברי רשב"י.
_x000D_
משה מנדלסון, ממקימיה של תנועת ההשכלה, התיימר לפתח שיטה שתשים קץ לסבל המתמשך של היהודי בגלות. לדבריו, הפתרון נמצא בהישג יד ותלוי בעם עצמו. הוא מבטיח בכתביו: "השנאה תעלם כאשר העם היהודי יבטל את ההבדלים המבדילים בינו לבין העמים".
_x000D_
לדעתו, אם נהיה דומים לגויים בחיינו ובאורחותינו, לפחות כלפי חוץ, נתקבל באופן טבעי למשפחת העמים. לעומת זאת, כל עוד נמשיך לחיות כקבוצה סגורה, בעלת הופעה חיצונית שונה, כל עוד לא נהיה מעורים בחיי המדינה, לא נתקבל לעולם לשורת העמים.
_x000D_
בעקבות הבנה זו הוא הציע לאמץ את הכלל: "הֱיֵה יהודי בביתך, ואדם בצאתך". על היהודי להשיל את הסממנים הגלותיים ולסגל לעצמו אורחות חיים המתאימים לרוח התקופה. באופן טבעי יבלוט בחברה ה"אדם" על פני ה"יהודי", ולא תהיה מניעה להצטרפותו לאחוות העמים.
_x000D_
זו היתה יריית הפתיחה לתהליך עזיבת היהדות אצל חלק ניכר מיהודי מערב אירופה.
_x000D_
ואכן, למרבה הצער, פשתה ההתבוללות בעם. גרמניה פתחה את זרועותיה וקבלה את "היהודים החדשים" לשורותיה במכללות ובאוניברסיטאות. היהודים החלו להרגיש שהם חלק בלתי נפרד מהאומה הגרמנית. יהודי גרמניה אימצו לעצמם את ברלין כבירתם תחת הסיסמה: "ברלין היא ירושלים". התחושה שרווחה בין היהודים היתה כי הם אמנם הצליחו למגר את בעיית האנטישמיות – לנצח.
_x000D_
הגאון רבי יוחנן לוריא, מחכמי אשכנז שחי לפני כחמש מאות שנה, מעיד שבתקופתו גזר ההגמון בשטרסבורג על כל היהודים לשאת על עצמם טלאי צהוב. טלאי זה שם את היהודים ללעג ולקלס נוראיים, שכן בזמנו היה זה מלבוש של שוטים.
_x000D_
וכך כותב רבי יוחנן לוריא בספרו 'משיבת נפש': "ובא כומר אחד ואמר לי: יהודי, מה זה הסימן שיש לך בבגדיך בצבע צהוב, לאיזה ענין הוא מורה?"
_x000D_
הרב לוריא התלבט מאד מה להשיב לכומר, שכן אם היה מאשים את ההגמון שגזר כך על היהודים, היה מעלה את חמתו של אותו כומר.
_x000D_
רבי יוחנן לוריא אמר לכומר: "איני יודע, מה ביכולתי לעשות, ציווי המלך הוא, ואם היה אומר לי לשאת משקל כבד, גם כן הייתי צריך לשאתו".
_x000D_
באותו רגע ננער הכומר ואמר לרבי לוריא, שאם הוא אינו יודע על מה ולמה גוזרים הנוצרים גזרות מסוג זה על היהודים, הוא, הכומר, יגלה את אזנו:
_x000D_
הקב"ה בחר בעם היהודי מכל אומה ולשון, וביקש להבדיל אותם מן העמים, כדי שיהיו מיוחדים לו לבדו, ולכן נתן להם מצוות תמידיות, כמו מילה, ציצית ומזוזה, מצוות אלו תהיינה סימן היכר ליהודי, שיהודי הוא.
_x000D_
וכל זה, המשיך הכומר, כדי שאם יפגוש גוי יהודי ויתעניין בבגד ארבע הכנפות שלו עם הציצית, יענה לו היהודי שהקב"ה ציוה אותו על כך, כדי שיזכור את כל מצוותיו.
_x000D_
ומאז שהעם היהודי מתבייש בסימנים הללו, ולא עוד אלא שהוא מתהדר בלבוש האומות, גזר עליכם האלוקים להיות מסומנים בסימני גנאי שאין להם טעם וסברה, והם כמו הסימנים שמסמנים השוטים בלבושיהם, כדי שיוודע לכל כי סכל הוא.
_x000D_
המשכילים לא שמעו ולא רצו להבין תובנה זו ולכן, נקטו בדרך הפוכה. במקום להתבדל מן הגויים באופן שיהיה ניכר שיהודים הם, הם מחקו כל סימן מזהה ונהגו באותו אופן שבו נוהגים הגויים. במשך למעלה ממאה השנים שקדמו לשואה ירד מצב היהדות באירופה אל שפל נוראי. ההתבוללות והטמיעה צברו שיאים.
_x000D_
האם בעקבות צעדים אלו האנטישמיות נעלמה או הצטמקה?
_x000D_
מתברר שההיפך הוא הנכון, חלה הסלמה חמורה באנטישמיות.
_x000D_
הרצון לא להתבדל אלא להתקבל למשפחת העמים כבשר מבשרם, הוביל להתפרצות של אנטישמיות מחודשת. העמים התנערו מהיהודים בטענה שהטמעת היהודים בקרב העמים מטרתה השתלטות היהודים על כל העולם. הפרוטוקולים של זקני ציון שהתפשטו בכל ארצות תבל, יוכיחו עד כמה טענה מגוחכת זו התפשטה.
_x000D_
לאחר דורות של התבוללות, אשר היתה אמורה לכאורה לפתור את בעיית האנטישמיות, התרחש תהליך הפוך. מפלצת השנאה הלכה והתעצמה, עד שהצמיחה את דמותו השטנית של היטלר, אשר לא קם כמוהו ברשעות ובזריעת רוע במהלך ההיסטוריה כולה.
_x000D_
מפליא לגלות שהחוקים שרצו הרפורמים לבטל, כדי לפתור את בעיית האנטישמיות, השיבו אותם הנאצים בעל כורחם של היהודים:
_x000D_
א. התורה קבעה: גוי יכול להיות ליהודי. הגיור מאפשר לו להעלות את דרגתו הרוחנית. יהודי לעומת זאת לעולם אינו יכול להפוך לגוי. באו הרפורמים וחידשו, שיהודי יכול לבחור להיות גוי ולהתבולל במשפחת העמים.  
_x000D_
החוק הגרמני קבע שכל מי שיש לו שורשים יהודיים כלשהם – הרי הוא יהודי לכל דבר, גם אם הוא נשוי לבת העם הגרמני. הנאצים הובילו לתאי הגזים גם יהודים שהיו דור שלישי למשפחות המתבוללים. בכך הם ביטלו לחלוטין את מגמת הרפורמים להשתלבות במשפחת העמים.
_x000D_
ב. התורה מצווה: "ולא תתחתן בם" (דברים ז', ג'), כאשר שכח היהודי את חוקי התורה, וביקש להתבולל – חוקקו הגרמנים חוקים שהקיאו אותו בקלון מהחברה הגויית. בגנים הציבוריים בגרמניה התנוססו שלטים: "הכניסה ליהודים ולכלבים – אסורה". נחסמה האפשרות להצטרף לעם הגרמני.
_x000D_
ג. משה מנדלסון ערך בידול בין המושג "יהודי" לבין המושג "אדם". דרגת האדם, לדעתו, עומדת מעל דרגת היהודי. היטלר "אימץ" את דבריו והמשיך אותם: אדם – זה אנחנו! היהודי אינו אדם כלל… השמדתו היא כהשמדת שרצים וחרקים המפריעים לאדם.
_x000D_
גדולי ישראל ראו בעיניהם הצופיות את ההתבוללות בראשיתה, וגם חזו מראש את השלכותיה הנוראיות:
_x000D_
בשנת תר"ל (1870), נשא המגיד מקלם דרשה (הדרשה מצוטטת בכתביו של הרב מאז"ה, בן דורו). בדבריו של המגיד נזרקה נבואה, שרק שבעים שנה לאחר מכן, יכלו להיווכח בהתגשמותה:
_x000D_
"הגרמני לא ירדוף את היהודים סתם, אלא משנאת ישראל הוא יעשה מין 'שולחן ערוך' רחמנא ליצלן. כי על חטא ה'שולחן ערוך' של גייגר (-ספר החוקים של התנועה הרפורמית), יקום 'שולחן ערוך' חדש נוסח גרמניה נגד כלל ישראל, ושם, רחמנא ליצלן, יהיה כתוב: הטוב שביהודים הרוג, הטוב שביהודים הרוג!"
_x000D_
הגאון בעל ה"אור שמח" כתב בספרו "משך חכמה" (ויקרא כ"ו, מ"ד): "הישראלי בכלל ישכח את מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו… ויחשוב כי ברלין היא ירושלים, אז יבוא רוח סועה וסער ויעקור אותו מגזעו". הדברים מרעידים כל לב. אכן, חכם עדיף מנביא. הספר נדפס בשנת תרפ"ז (1927) כשתיים עשרה שנה לפני מלחמת העולם השנייה.
_x000D_
התנועה הציונית השתמשה בכמיהה הטבעית של בן ישראל לציון, כדרך לכיבוש מטרה פוליטית של האדרת כוחה. הוגי הציונות חלמו על פתרון לבעיות האנטישמיות בדמות של "בית לאומי לעם היהודי". באופן זה, כך הם סברו, יתקבל העם היהודי למשפחת העמים. כדי להשיג הכרה יש צורך ב'נורמליזציה' מלאה של חיי היהודי, ולשם כך יש להקים מדינה עצמאית.
_x000D_
ההנחה הרווחת הייתה: אומה מקבלת אומה, ואין אומה מקבלת בודדים. השואה שימשה כראיה לטענתם, שהרי אף על פי שהיהודים התבוללו באזרחי גרמניה, הם לא התקבלו, ומכאן ההוכחה, שבודדים אינם מתקבלים לשורות העמים.
_x000D_
ראשי הציונות גרסו, שכאשר נהיה אומה ריבונית, בעלת מדינה עצמאית, נהפוך לעם ככל העמים. גם לנו יהיו קרקע, דגל ולאום, לא נהיה עוד עם נרדף שמחפש מנוח לכף רגלו, וממילא תעלם שנאת הגויים מאליה.
_x000D_
האם הוכיחה השיטה את עצמה? מתברר שלא. האנטישמיות "עלתה" ארצה יחד עם התנועה הציונית, ומשנת 1948 ואילך – הופנתה האנטישמיות, ששככה מעט בארצות תבל, בעוצמה רבה לעבר ארץ ישראל וליושביה.
_x000D_
כתב אחד מראשי התנועה: "אפשר לומר שישראל הצליחה בכל, מלבד במטרה שלמענה היא קמה! ישראל לא הצליחה להבטיח בטחון ליהודים היושבים בה, הן מבחינת בטחונו האישי המיידי של הפרט, והן מבחינת בטחונו הקיומי של העם לעתיד הנראה לעין. היא מבחינה זו כישלון. המטרה העיקרית שלמענה קמה המדינה – נכשלה. אין זה בא להטיל בנו דופי או אשמה, זו עובדה מצערת".
_x000D_
הפתרונות שהוצעו ונוסו במאתיים השנים האחרונות לבעיית האנטישמיות, נחלו כישלון. לא ההתבוללות ולא התנועה הציונית, הביאו מזור לנגע האנטישמיות. אולם, מאידך, חלק גדול מן העם היהודי איבד את זהותו בהשפעת שתי תנועות אלו.
_x000D_
מעתה נבין את משמעות המילים "הלכה היא" שנאמרה על עשיו ושנאתו. המילה "הלכה" מובנה – "תורה". אם חפצת לפענח את סיבת האנטישמיות, כלך לך אל התורה הקדושה, כי רק בה מצוי הפתרון. גם שנאת עשיו עמוקה היא ושורשית ומעמקיה טמונים בהתנגדות לתורת ישראל. אל תפנה אל בני אדם לקבל מענה לחידת השנאה, כי עלום ומוסווה הוא מעין רואים. קצרה יד האדם מלהעלות מזור לשנאת העמים. כל דרך שנקטו לפתור את בעיית האנטישמיות, הובילה להתלקחות אנטישמיות מחודשת, והפתרון מתרחק והולך.

_x000D_