בלק חושש לגורל ארצו. בצר לו הוא מחליט לנסות "נשק" לא קונבנציונאלי. הוא משגר משלחת אל בלעם, הקוסם והנביא מארץ פתור, ומבקשו לבוא לקלל את העם, "כי עצום הוא ממני… כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר" (במדבר כ"ב, ו`). הוא קיווה שקללה זו תשנה את מאזן הכוחות באזור.
המשלחת באה לביתו של בלעם ומשמיעה את בקשת המלך. על כך משיב בלעם: "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה` אלי" (שם ח`).
הוא מודע אפוא לעובדה, שאינו יכול לעשות דבר ללא רשות אלוקים.
האלוקים אכן משמיע מילים ברורות ביותר: "לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא" (י"ב).
כלום אפשר להטיל ספק בכוונת האלוקים? אולם בלעם הפתלתול, שליבו מושכו לצאת בעקבותיהם, נוקט בדברי תשובתו לשון דיפלומטית, המאפשרת לכל צד להבינה כרצונו: "לכו אל ארצכם, כי מאן ה` לתתי להלוך עמכם" (י"ג).
בלעם העלים את האמת ונטע בהם את ההרגשה, כאילו האלוקים תובע את כבודו של הנביא הקוסם: "מאן ה` לתתי להלוך עמכם, אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו, שרוחו גבוהה, ולא רצה לגלות, שהוא ברשותו של האלוקים" (רש"י שם).
בלק קלט את הרמז:
"ויוסף… שלח שרים רבים ונכבדים מאלה… כי כבר אכבדך מאד, וכל אשר תאמר אלי אעשה, ולכה נא קבה לי את העם הזה" (ט"ו-ט"ז).
בלעם יודע היטב את דעתו השלילית של האלוקים על מה שיוזם עתה מלך מואב. ועם זאת, הוא מזמין את המשלחת המכובדת לביתו בלשון המסגירה את צפונות לבו:
"שבו נא בזה גם אתם הלילה, ואדעה מה יוסף ה` דבר עמי" (י"ט).
תקווה פועמת בלבו. אולי יחול שינוי בדעת העליונה. אפשר שבכל זאת יותר לו להשמיד את עם ישראל בהבל פיו.
והנה, תפנית מפתיעה בדברי האלוקים:
"אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך אתם". אך האלוקים מוסיף ברורות ומודיע לו, כי כוחו מוגבל: "אך את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תעשה" (כ`)
מה קרה? כלום התחרט האלוקים מדרישתו הקודמת: "לא תלך עמהם?" לכאורה, כן. אולם נבחן את ההתפתחויות.
בלעם שש על תשובת האלוקים. הוא קם בבוקר, ובמו ידיו חובש את אתונו ויוצא לדרך עם שליחי המלך.
בלעם ממהר. אצה לו הדרך. אולם האתון שעליה רכב, "עשתה לו בעיות", הערימה על דרכו קשיים לא צפויים:
"ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה` בדרך לשטן לו… ותרא האתון את מלאך ה` ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו" (במדבר כ"ב, כ"ב-כ"ג).
פחד עמום תקף את האתון מפני "מלאך ה`". פחד, שעצר אותה מלכת בדרך המלך:
"ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" (שם) .
תקלה לא צפויה זו הכעיסה מאד את בלעם. והתוצאה: "ויך בלעם את האתון להטותה הדרך" (שם).
מדוע הכה בלעם את אתונו? מדוע רגז עליה? הסיבה ברורה לעין כול. היא לא צייתה לו. הוא אדונה והיא פועלת עתה בניגוד לרצונו.
אולם באותו רגע עצמו נהג בלעם בדיוק כאתונו. אף הוא פעל בניגוד לרצונו הברור של אדונו, שהוא יודע ומכיר באדנותו עליו. הוא האלוקים שציווה עליו מפורשות: "לא תאור את העם כי ברוך הוא" (שם י"ב).
זו הפגנה מוחשית של חוש צדק סלקטיבי שהיה טמון בליבו של בלעם. הוא דרש מן הזולת, בתוך כדי העמדת פני נעלב, נורמות התנהגות שהוא ראה עצמו פטור מהן.
כשהיכה בלעם את אתונו בשלישית, פצתה זו את פיה ואמרה: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים" (שם כ"ח).
האתון המדברת המחישה לסומך על פיו, מי הוא באמת אדון הפיות כולם. ברצותו, אתון תדבר, ונביא חכם – ייאלם דום.
לא "הלם האתון המדברת" המם את בלעם וגרם את שתיקתו, כי אם תוכחתה, הגיונה הבסיסי, האתוני.
כאשר שאלה אותו: "מה עשיתי לך כי הכיתני?" (שם כ"ח) , ניסה להשיב לה ולהסביר לה את התנהגותו: "כי התעללת בי" (שם כ"ט). אף הוסיף בכעסו: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (שם).
מילים שיכולות היו לגלות לבלעם עצמו את הריקנות של התרברבותו בכוחותיו. שכן "כך אמרה האתון לבלעם: לי אין אתה יכול להרגני, אלא אם כן יש חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה? שתק ולא מצא תשובה" (ילקוט שמעוני, שם).
עוד איתות אלוקי לבלעם בדרכו אל החטא ואל האבדון. עוד הזדמנות שהוענקה לו להכיר באיוולת גאוותו. פיו, שעליו היתה תפארתו, הכשילו. ו"זו הטפשה שבבהמה" ניצחה "את החכם שבחכמים". כיוון שדיברה, לא יכול לעמוד בה (שם במדרש).
אך בלעם לא למד לקח. כה כבול היה באזיקי השנאה לישראל, עד כי שוחד גאוותו סימאו.
"מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו" (במדבר רבה כ`, י"א). בקביעה זו טמון ההסבר מדוע "חזר בו" האלוקים מן האיסור שהטיל בראשונה על ההליכה עם שליחי מואב, והתיר לו לצאת לדרך עם המשלחת השנייה. האלוקים אינו מתערב במעשי בני האדם. זהו חוק הבחירה החופשית, המותירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב או לרע. במקרה הנידון, לא חסם האלוקים את הדרך בפני בלעם.
מצד שני, בלעם ידע היטב כי האלוקים לא יניח לו לקלל את עם ישראל, אך האיש האמין כי ימצא דרך להערים עליו. אנו צופים אפוא בדוגמה קיצונית של בריחת האדם מעצמו, מאמיתו.