לפני חטאו של אדם הראשון, היה שכלו בלתי מוגבל, ולא היתה בו כל נטיה לרע. האדם היה מבלה את שעותיו במחשבות נשגבות על גדלות הבורא. הוא וחוה אשתו השתדלו להתקרב אל האלוקים ולהבין את חקר דעתו.
_x000D_
_x000D_
בהתבוננם בפירות גן עדן הם ראו גם את מתכנן התוכנית. ראו את יופי הפרי – על קליפתו, בשרו וגרעיניו. ראו את הפרי מחליף את צבעיו מירוק לצהוב ולארגמן. עקבו אחר הפירות מרגע חניטתם ועד להתרופפות חיבורם מן העץ ונשירתם. ראו בכך פלא גדול. כל עוד היה הפרי בוסר, חיבורו אל העץ היה איתן, שמא יפול ויאכלו ממנו בטרם עת. אך מרגע הבשלתו, החל חיבורו להתרופף, עד שנפל כשהוא בשל לידי האדם, כדי שיאכלנו וישבע.
_x000D_
_x000D_
בהתבוננם בפירות גן עדן, ראו האדם ואשתו בכל עץ ופרי את מעשה ידיו של המתכנן הגדול. כיצד לכל פרי זרעיו שלו, ובכל זרע ישנה תוכנה המכילה את תמצית תכונותיו של הפרי. בזריעת הגרעין מניח הוא את היסוד לצמיחת עץ נוסף, אשר יגדל פירות זהים.
_x000D_
_x000D_
אדם הראשון בגן עדן היה אדם מושלם בעולם מושלם. אדם שכולו טוב, פנוי להתעלות ולהשתלמות עצמית. אמנם היה רוע בעולם, אולם הוא לא שכן בנבכי לבו של האדם, אלא התגלם בדמותו של הנחש. רוע חיצוני שחיפש את הפירצה, את הסדק שדרכו יחדור פנימה ויכבוש את המצודה.
_x000D_
_x000D_
בטייל האדם עם אשתו בגן עדן, בינות לשדרות עמוסות עצי פרי נעימים לעין וטעימים לחיך, הגיעו להבנה מעמיקה ביותר בגדלות הבורא, עד שחטאו…
_x000D_
_x000D_
הנחש, אשר גילם בדמותו את היצר הרע, הצליח בעורמתו לשכנע את האדם ואשתו להיכנע לתאוותיהם, בתואנה שיהיו: "כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג', ה'). טעותם הגורלית היתה בחושבם ש"לא יקרה מאומה אם נכשל פעם אחת".
_x000D_
_x000D_
הפיתוי הוא נחש חלקלק ומפותל. הוא בוחר היטב את מטרותיו. זוחל לאט בלי לעורר תשומת לב, ולפתע מפתיע בנקודת התורפה.
_x000D_
_x000D_
כך ינהג תמיד. ממש כבעת התערבותו הראשונה בחיי האדם, כאשר בא לפתות את האשה. האשה אשר לא שמעה ישירות מפי האלוקים את איסור עץ הדעת, כי אם מפי בעלה, היתה מטרה נוחה יותר לכיבוש.
_x000D_
_x000D_
היה בגן עץ שלפירותיו היתה סגולה ייחודית, "עץ הדעת" שמו. אין זה שמו המלא, זהו גם שם מטעה. שמו המלא היה "עץ הדעת טוב ורע". לאדם הראשון היתה נטיה טבעית לטוב בלבד. כשם שקיים אצלנו תיאבון טבעי לאכול, כך היתה לו לאדם הראשון משיכה לטוב, נהייה לרוחניות. פירותיו של "עץ הדעת טוב ורע" פגעו בנטייה זו, הם יצרו בתוככי הלב התגוששות פנימית. בעקבות האכילה התלקחה מלחמה בלתי פוסקת בין הטוב לבין הרע בפנימיות הלב.
_x000D_
_x000D_
הנחש אינו מספר על כוונותיו הסמויות. הוא מסתיר היטב את המטרה שלקראתה ברצונו להוביל. בתחילה הוא יוצר את האווירה הנוחה למזימותיו ומשפץ מעט את העובדות, כדי להתאימן לתכניתו. הוא מוכיח אהדה והזדהות עם הקרבן, הבאות לביטוי בדבריו המתוחכמים:
_x000D_
_x000D_
"אף כי אמר אלוקים: לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג', א').
_x000D_
_x000D_
שימו לב לטכניקה, שיטות שכנוע כשל סוכן מכירות ותיק.
_x000D_
_x000D_
בדבר האלוקים המקורי נאמר מפורשות: "ויצו ה'… לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת… לא תאכל ממנו" (שם ב', ט"ז-י"ז).
_x000D_
_x000D_
דברי האלוקים תחילתם בקביעה ברורה שהכול מותר. כל עצי הגן מותרים באכילה. כך משתמע מן הביטוי החוזר: "אכול תאכל", המרמז על שפע בלתי מוגבל. האיסור מתמקד בעץ אחד הניצב בתוך הגן.
_x000D_
_x000D_
אך הנחש החלקלק מטעים את דבריו באוזניה. הם מסתלפים מעט תוך כדי השיחה. כבדרך אגב, הוא מחדיר הערכה שונה למהות האיסור: "אף כי אמר אלוקים" – אמר ולא ציווה. האיסור אינו כה חמור. "לא תאכלו מכל עץ הגן", כלומר, האם כל העצים אסורים עליכם? נימת רחמנות עולה מדבריו. מרחם הוא על אלו הנתונים בכבלים.
_x000D_
_x000D_
האשה מכחישה את דבריו, אולם קורטוב מהם נדבק בה: "מפרי עץ הגן נאכל" (שם ג', ב'). עתה נעלמו המילים "מכל" ו"אכול תאכל". "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו" (בראשית ג', ג'). גם כאן כבר בוצע התיקון: לא עץ בודד הוא האסור, אלא פרי העץ אשר בתוך הגן.
_x000D_
_x000D_
זהו הפרינציפ של ההסתה החוזר על עצמו במיליוני וריאציות מאז ימי קדם ועד ימינו. להתעלם מן המותר, לחשוב רק על האסור ועל המגביל, במטרה להוכיח שזו גזירה שלא ניתן לעמוד בה.
_x000D_
_x000D_
בשלב הבא זוחל הנחש עמוק יותר. האשה כבר מאמינה שעם האיסור חייה אינם חיים. באכילת האיסור תלוי אושר נכסף, ורק כוונותיו הזדוניות של "המחוקק" הן המונעות אושר זה. "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" (שם ה').
_x000D_
_x000D_
עתה הדרך פתוחה וקצרה. העץ הופך לטוב למאכל ולתאווה לעיניים. לפתע כבר לא ניתן לעמוד בפיתוי:
_x000D_
_x000D_
"ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (שם ו').
_x000D_
_x000D_
הנחש, המייצג של היצר הרע עלי אדמות, ביקש להטיל את ארסו, להחדיר את הרוע. כיצד יעשה זאת? כיצד ישכנע את האדם להתאבד מבחינה רוחנית? הנחש הערום מצא דרך, מצא טיעון שהפיל ברשתו את אדם, הגדול שבענקים. הוא לחש באוזנו: "הלוא אתה שבוי בידי נטייתך לטוב, אינך עצמאי! לא אתה המחליט, לא אתה הקובע! אכול מפרי העץ, החדר ללבך את היצר הרע, ואז – אם תחליט להיות טוב, תהיה זו החלטתך שלך. 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע' – עצמאיים בהחלטתכם!" מול נימוק זה קשה היה לעמוד. ואדם הראשון אכל…
_x000D_
_x000D_
ואז, בחלוף התשוקה, נפקחות העיניים. מקסם השווא מתפוגג. העולם שונה לחלוטין. במקום התאווה עולה הכעס הנורא על הנחש המפתה, אשר כבר זחל חזרה למאורתו, ומשם אורב הוא להזדמנות הבאה.
_x000D_
_x000D_
אדם אכל ואיבד את עולמו.
_x000D_
_x000D_
הפך את לבו לקן צרעות. מתפתלים בו יצרים ותאוות, נחשים שאינם נשמעים לצלילי חלילו של היצר הטוב. אכל – וגורש מגן העדן, נדרש לפלס בעצמו את דרכו בחיים. 'ביקשת להיות עצמאי, בבקשה, הראה נא את כוחך…' האדמה הצמיחה קוץ ודרדר, בדומה לפרי הבאושים שהצמיח לבו.
_x000D_
_x000D_
עתה נוצרה מציאות חדשה. קיומו של היצר הרע בתוככי האדם, חשף את האדם לפיתויים, ישיבתו בטל בגן עדן היוותה סכנה לקיומו הרוחני. עשה עימו הקב"ה חסד וגזר עליו: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג', י"ט). רצה הקב"ה למנוע מהאדם את המאבקים החוזרים ונשנים עם היצר, ולכן, מוטב שיהיו הוא וכל בני האדם טרודים במחייתם, ואל ישעו לדברי הבל.
_x000D_
_x000D_
הקב"ה לא מנע לחלוטין את חסדו מעם בריותיו בעקבות החטא, אלא נטל את חסדו הבלתי מוגבל וצמצמו, כדי שיוכל להשפיע מחסדו גם במצב החדש שנוצר באשמת האדם.
_x000D_
_x000D_
לאחר גירושם של האדם ואשתו מגן עדן, עדיין נותרה מידת הרחמים בלתי מוגבלת, אף אם היא נראית מוגבלת בגלל קוצר ראייתו של האדם.
_x000D_
_x000D_
בעונש שהשית הקב"ה על האדם, טמון חסד עצום. הבטלה במצב החדש גורמת לו שיהיה מדוכא וחסר חיוניות. העבודה, לעומת זאת, הופכת את האדם לעצמאי ולבלתי תלוי באחרים, שופע חיוניות ונהנה מיגיע כפיו.
_x000D_
_x000D_
הבורא נטע באדם נשמת חיים, שלא כמו בעלי החיים האחרים בהם נפח רוח חיים בלבד. נשמת האדם היא אלוקית ונצחית.
_x000D_
_x000D_
כשנפח הקב"ה באדם את נשמתו, החדיר בו גם חכמה אין קץ. חכמה זו קיימת בפוטנציאל אצל כל אדם, טמונה במעמקי נפשו, ועליו מוטלת החובה לדלותה ולהוציאה אל הפועל. חכמה זו כוללת את כל תכונות נפשו של האדם ואת המידות הנטיות הטבעיות. חכמה אדירה זו, היא תכלית השלימות, והינה התגלמות השלימות האלוקית. כשנפח הקב"ה באדם חלק אלוק ממעל, הוא נטל מן השלימות האלוקית שבו ונתנה לאדם, יציר כפיו. שלימות זו מחכה לתמריץ המתאים כדי לצוף ולעלות על פני השטח.
_x000D_
_x000D_
זהו סוד הקיום האנושי. זו תכלית קיומו של האדם בעולמו, לגלות את המעלות החבויות בו, ולהגיע אל אותה שלימות פנימית.
_x000D_
_x000D_
אדם בודד שחה נגד הזרם: אברהם העברי. כל העולם ניצב מעבר אחד, והוא מהעבר האחר. את כל מעייניו השקיע בטיפוח היצר הטוב – בהכנסת אורחים מופלגת, בחסד רוחני, בפקיחת עיני הבריות להאמין בבורא העולם, לבטוח בו ולהוושע על ידו. זו היתה דרכם של אברהם, יצחק ויעקב אבותינו. הם סימלו את דרך החזרה אל גן העדן האבוד, את הדרך לדרגתו הגבוהה של אדם הראשון בראשית דרכו. התנאי הראשון בדרך זו: בטח בבוראך שבחר עבורך את הדרך הטובה והישרה, אל תפלס דרכים חדשות.
_x000D_