קורח הוא אב טיפוס של 'בעל מחלוקת'. הוא ועדתו משמשים מודל קלאסי של בעלי מחלוקת, אשר אינם נרתעים מהכנסתו של העם למערבולת של שנאה ואיבה, והכל מתוך רצון להגשמת מאווייהם ומטרותיהם האישיות.
_x000D_
לא תמיד קלה מלאכת זיהויים של בעלי מחלוקת. הם מתעטפים באיצטלה חסודה של מי שמאבקו הוא לשם שמים ולטובת הכלל, אך שבע תועבות בליבם.
_x000D_
הם פועלים לכאורה מתוך דאגה כנה לטובת העם, למען הצדק והשויון, בעוד שאין דעתם נתונה אלא לקידום אישי של מעמדם.
_x000D_
מניעיו של קורח היו אישיים. מה שנראה לו ככבודו האבוד, שימש כדלק לתבערת המחלוקת שהוא הבעיר נגד משה רבינו. חכמינו מגלים לנו טפח ממה שהסתתר תחת הטענה (במדבר ט"ז, ג'): "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'".
_x000D_
זרע הפורענות נבט עם מינויו של אליצפן בן עוזיאל כנשיא שבט הקהתי. הנשיאות ניתנה לבנו הקטן של קהת, כלומר, דלגו עליו, על קורח. הקנאה לא נתנה לו מנוח, והוא החל לחרוש מזימות, כיצד יוביל את עצמו אל כתר הנשיאות המיוחל.
_x000D_
בזאת נחשפת לעינינו תהום עמוקה בנפשו של האדם, גם זה אשר גובהו כגובה ארזים, שזכה להימנות עם בני השבט הנבחר ולהתקרב אל ה' יותר מכל שבטי ישראל, כשל. קורח גם זכה להיות בן המשפחה המובחרת בשבט זה – בני קהת – נושאי ארון הברית וכלי הקודש.
_x000D_
לא ביום אחד ניתן להרים את נס המרד בתורת משה. לשם הצלחת המאבק זקוק היה קורח למחנה נרחב של תומכים שיעמוד לימינו. רק כך יוכל להבטיח לעצמו תוצאות חיוביות. בשיחות ובאמצעי פרסום נוספים נוצר אותו חוג תמיכה, שנודע מאוחר יותר כעדת קורח.
_x000D_
קורח בנה מודל של מסכנות שאין שני לו, וכך הוא קנה את לב ההמון. הוא בא עם מסר חברתי, הוא בנה אידיולוגיה שתתן את הצידוק המוסרי להבערת אש המחלוקת.
_x000D_
קורח ידע שהוא לא יוכל לצאת למאבק גלוי נגד בחירתו של אליצפן בן עוזיאל. אף שלדעתו היתה דרישתו מוצדקת לחלוטין. הוא הבין יפה כי מאבק כזה יהיה מאבקו הפרטי, ואף אחד לא יצטרף אליו כדי לקדם את עניניו הפרטיים. מה לאחרים ולטובתו האישית, אשר ככלות הכל בכפירה יסודה? קורח מבין כי עליו לשוות למאבקו אופי של מאבק ציבורי. מה יפה יותר ממאבק למען שוויון, מאבק שבו הוא דורש בעצם את טובת הכלל?
_x000D_
עתה, כאשר המאבק נושא אופי ציבורי, האוזניים קשובות. מחנה תומכים ניצב מאחורי אותו מסית המערער על מתן תורה משמים ועל נבואתו של משה רבנו.
_x000D_
הגרעין המורחב נוצר בדרכי שכנוע. הוא עצמו נמנה על גדולי הדור ומאתים וחמישים ראשי סנהדראות עומדים לימינו. הגרעין הראשון שנסחף אחריו היה מורכב ממנהיגי העדה, אלו אשר ישבו עם משה רבנו בכל אסיפה ציבורית.
_x000D_
קורח התקנא גם במעמדו של אהרן, אך מה הועילה משטמתו? האם הזיק לאהרן? האם פגע במשה? לא ולא, הוא פגע רק בעצמו, במשפחתו ובכל הנספחים אליו.
_x000D_
נשאלת השאלה: כלום קורח לא ידע שמשה רבנו הוא שליח ה'? מדוע יצא למלחמה שסופה האבוד ידוע מראש?
_x000D_
התשובה היא שקורח אכול היה ברגשי קנאתו, עד שמוכן היה להפסיד הכל, ובלבד שייפרע מזולתו.
_x000D_
מפורסם הוא המשל אודות שניים שהלכו יחדיו, חמדן וקנאי. פגע בהם מלך ואמר להם: "יבקש אחד מכם דבר מה – ואתן לרעהו כפליים! מי מכם מוכן לבקש?"
_x000D_
חשב החמדן: אם אבקש אני, אקבל רק חלק אחד. יבקש הוא – ואקבל כפליים!
_x000D_
נמנע ולא ביקש דבר.
_x000D_
הקנאי חשב: אם אבקש אני, יקבל הוא כפליים! קינא מראש בחלקו העודף של חברו, ולא ביקש דבר…
_x000D_
המלך צפה זאת מראש, חייך וביקש להמשיך בדרכו. ראה זאת הקנאי וקרא ברגע האחרון: "אדוני המלך, יש לי בקשה!"
_x000D_
עצר המלך והיטה את אוזנו.
_x000D_
אמר הקנאי: "אדוני המלך, צווה נא לנקר לי עין אחת!"…
_x000D_
זו היא דרכו של קנאי. מסכים הוא שינקרו את עינו האחת, ובלבד שינקרו לרעהו שתיים!
_x000D_
כמה מתבזים הם בני האדם עבור הכבוד! כמה אנשים מאבדים את ערכם בעיני הבריות ברודפם אחריו! זאת, נוסף לעובדה שלא ישיגוהו, כי הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו…

_x000D_