התורה ציוותה לעשות "הישר והטוב" ולהרבות במעשי חסד והטבה, אך יש מקרים שבהם החמלה אינה במקומה. יחס של רחמים וסלחנות כלפי מי שמפר את כל מצוות התורה, אינו מעיד על עודף טוב לב, אלא על חוסר הבנה ועל טשטוש ערכים בסיסי. אהבת ה' ואהבת רוע, ואפילו אדישות כלפי הרוע, לא יוכלו לעולם לשכון בלב אחד.
_x000D_
אמנם אחת מדרכי המאבק ברע היא ההשתדלות להופכו לטוב, ושיטה זו נוסחה בפי ברוריה, אשתו החכמה של התנא רבי מאיר: "יתמו חטאים מן הארץ", ולא חוטאים (ברכות י', א'). יש לשאוף שהחוטא יעזוב את חטאיו, ואזי יקויים גם סיום הפסוק (תהלים ק"ד, ל"ה): "ורשעים עוד אינם". ואכן, אברהם אבינו אף שהיה מודע לרשעת אנשי סדום, עמד והתפלל עליהם שיינצלו. אברהם סבר שכל עוד הנשמה באפם, קיים עדיין סיכוי שהם ישפרו את דרכם.
_x000D_
במקרים חריגים שבהם הרשעות הינה ללא תקנה, עושה הקב"ה דין בעוברי רצונו ומשלם להם כרוע מעלליהם. גם האדם, המצווה ללכת בדרכי קונו, עליו לנקוט לעתים במאבק חסר פשרות נגד החטאים ונושאי דגלם.
_x000D_
בתורה נאמר (דברים כ"ג, ד'-ז'): "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". גם אם צאצאי עמון ומואב יתגיירו, הם אינם רשאים לשאת בת ישראל. התורה מוסיפה: "גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם", הניתוק מאומות אלו הוא נצחי.
_x000D_
הסיבה לניתוק זה הוא (דברים כ"ג, ה'): "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך".
_x000D_
אביהם הקדמון של עמון ומואב היה לוט, בן אחי אברהם אבינו. כאשר התנתק לוט מאברהם והתיישב בסדום, כבשו את המחוז ארבעה מלכים ולקחו את יושבי הערים בשבי. הם לקחו גם את לוט ואת משפחתו. אברהם אבינו גייס את אנשיו ויצא למלחמת חילוץ. ה' עמד לימינו, המלכים ניגפו לפניו, ולוט ורכושו חולצו וניצלו. מאז חלפו תשעה דורות. עמון ומואב הפכו לעמים מבוססים, ועם ישראל עבר דרך חתחתים: הגלות במצרים, העבדות והדיכוי, הגאולה והפדות, והמסע אל הארץ המובטחת.  ואז, כאשר עבר העם סמוך לארץ עמון ומואב, נותרו הללו אדישים.
_x000D_
כיצד יכולים היו לראות את נכדיו של האדם שהציל את מייסד אומתם – ולא לבוא ולומר "תודה"? כיצד יכלו לא לצאת לקראת ישראל בתקרובת סמלית, במטרה להכיר טובה!
_x000D_
העובדה שעם ישראל נקראו בשם "יהודים", מצביעה על תכונת ההודיה הבולטת בהם. בין כל המעלות הטובות שנתברך בהם עם ישראל, מורגשת תכונתם הבסיסית שאינם כפויי טובה. מודים ומהללים הם תמיד את ה' על טובותיו ועל חסדיו. מאליו מובן, שעם ישראל יתרחק ממי שהמאפיין שלו הוא כפיות הטובה, כי בכך הם הוכיחו שאיבדו את תכונת אנוש הבסיסית ביותר.
_x000D_
בבוא היום יבקשו עמון ומואב להצטדק כי מה שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים היה מפני שדחוקים היו בפרנסתם, והיא בקושי הספיקה להם לכלכלתם הם, ועל כן עם כל "טוב ליבם", לא יכלו לעזור לאחרים. בא המעשה הנוסף שעשו והעיד על זדון ליבם. כשהם ביקשו להביא את בלעם מפתור ארם נהריים לקלל את ישראל, היו מוכנים לתת לו הון רב ובלבד שיכניס בישראל את עינו הרעה. שום מחיר לא היה יקר מדי בעיניהם כדי להשיג את מבוקשם. המעשה הנפשע של הזמנת בלעם מעיד על עומק הרשעות שבמניעת מעט לחם ומים לאנשים עייפים במדבר.
_x000D_
ממידות רעות קשה מאד להתנער, והן מסוגלות לעבור בתורשה מדור לדור. לפיכך אמרה התורה שהאומות  שגילו בעבר מידה כה מופרזת של כפיות טובה, יורחקו מקהל ה' לעד. לצאצאי אברהם, עמוד החסד, לא יהיו קשרי חיתון עם צאצאיהם.
_x000D_
לוט, אבי אביהן של אומות אלו, לא היה איש מעלה ובחר לגור בשכנותם של אנשי סדום, אך הידר להכניס אורחים. חינוכו של אברהם דודו דבק בו, אולם בצאצאיו כבר לא נותר כל שמץ של עדינות נפש. אם למרות מה שאברהם אבינו גמל עם לוט, היו הם מסוגלים להתייחס לצאצאיו בשויון נפש הגובל באכזריות,  הרי זה מעיד כי מורשת סדום דבקה בהם במלואה, ועל כן אינם ראויים להיכלל בקהל ה'.
_x000D_
חז"ל התעכבו לבאר את הפסוק: "על דבר אשר לא קידמו אתכם", מה היה חסר אילו היה כתוב רק: "על אשר לא קידמו אתכם", ללא המילה "דבר".
_x000D_
בתיבה זו רמזה התורה לרעה גדולה נוספת שהמיטו עמון ומואב על ישראל, הרעה היא שגרמו להם לחטוא בבנות מואב. וכפי שנאמרה מילה דומה באותו חטא: "בדבר בלעם" (במדבר ל"א, ט"ז), שהוא זה שיעץ להחטיאם.
_x000D_
מכאן למדו חז"ל שהמחטיא את האדם קשה מן ההורגו. שההורגו – הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נפסל לגרות, ואילו עמון ומואב שהחטיאום, נפסלו מלבוא בקהל ה' עד עולם.
_x000D_
גדולה מאד רעת המסית לעבירה, ולכן, גזרה התורה על עמון ומואב ריחוק לנצח. מידותיהם המגונות ומעשיהם הנלוזים גרמו להם כל זאת.
_x000D_
חלפו דורות מאז דורו של לוט. עמון ומואב הוכיחו שהם זרים לעם ישראל, מרוחקים ומנותקים. בכל אותן שנים, לא ביקש איש ממואב או מעמון להתגייר, עד שבאה רות, בתו של עגלון מלך מואב, והביעה את רצונה העז לחסות בצל האמונה ולהסתופף תחת כנפי השכינה. בועז, נשיא שבט יהודה, הביא את עניינה לפני הסנהדרין, גדולי התורה: האם היא רשאית לבוא בקהל? דנו גדולי הסנהדרין, והחליטו: "לא יבוא עמוני" (דברים כ"ג, ד'), אבל עמונית תבוא. ומדוע? משום שריחוקם מעם ישראל נבע מכך שלא יצאו לקראת עם ישראל ולא קידמו את פניהם. תביעה זו אינה מופנית כלפי הנשים המואביות והעמוניות, כי דרכי הצניעות הנשית הטבעית מונעות מהן לעמוד בפרשת דרכים ולקדם בני עם זר. לפיכך, לא נענשו הנשים בעונש הריחוק, ונישואיהן מותרים. בועז נשא את רות לאשה ומצאצאיהם עמד דוד יורש מלכות הנצח.

_x000D_