יום אחד חזר קורח הביתה קֵרח. בלי זקן, בלי גבות, בלי שערה אחת!
_x000D_
אשתו מביטה עליו בתימהון ושואלת: "מה קרה?"
_x000D_
עונה קורח. "משה רבינו אמר לגלח את כל הלויים".
_x000D_
היא שואלת: "האם גם על זה אתה תשתוק? משה עושה מכם צחוק! הוא מזלזל בכם!"
_x000D_
קורח מנסה להסביר לה שגם משה רבינו, שהוא לוי, התגלח.
_x000D_
אמרה לו אשתו: "לא איכפת לו להצטרף אליכם, העיקר שיצליח לצחוק מכם…"
_x000D_
בהמשך היא מתעניינת מה למדו היום בבית המדרש.
_x000D_
קורח מספר לה שהיום למדו כיצד עושים ציצית. לוקחים פתיל תכלת ותולים אותו על כנף הבגד. "מדוע דוקא פתיל תכלת?" היא שואלת, וקורח מסביר לה שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, ולכן מי שלוקח פתיל תכלת נזכר מיד בקב"ה ובכל המצוות שציוה ה` לקיים.
_x000D_
אמרה לו אשתו: "אתפור לך ולכל מאתים וחמישים האנשים שילכו איתך טלית שכולה תכלת, תלבשו כולכם את הטליתות, תלכו למשה – ואני אומר לך מה לומר לו…"
_x000D_
בינתים, עד שהיא סיימה לתפור את כל הטליתות, רץ קורח בתוך מחנה ישראל לערוך סיבוב הופעות…
_x000D_
בכל מקום שהגיע לא הכירוהו. והוא אמר: "אני קורח! ולמה אני נראה כך? אל תשאלו… משה לקח את כל הלויים וגילח אותנו, הוא עשה מאיתנו צחוק! ולא די בכך אלא שאחיו, אהרן הכהן, הניף אותנו באויר… משה ואהרן עושים בלויים מה שהם רוצים…"
_x000D_
כששומעים סיפור כזה, ראוי לחשוב: הרי אהרן הכהן הוא בן שמונים ושלוש, והוא מניף ביום אחד עשרים ושנים אלף ושלוש מאות לויים! הרי ברור שהיה כאן נס! אבל מי שרוצה לעשות צחוק, לא רואה נס…
_x000D_
את טליתות התכלת שהכינה אשתו הלביש קורח למאתים וחמישים ראשי סנהדראות, שהביעו הסכמה לדעתו. הוא ידע שעבירה גוררת עבירה, וטרח להלבישם בבגד שיש לו ארבע כנפות ואין בו ציצית. מכח עבירה זו, ידע, הם ימשיכו במחלוקת עד הסוף המר…
_x000D_
כך הגיעו למשה, לבושים בארבע כנפות בלי ציצית, ושאלו: "מה הדין באדם הלובש טלית שכולה תכלת, כמו שאנו לובשים?" אמר להם משה: "הטלית חייבת בציצית, בפתיל תכלת".
_x000D_
אמרו לו: "אם פתיל תכלת אחד יכול להזכיר את כסא הכבוד, טלית שכולה צבועה בתכלת ודאי שהיא מזכירה את כסא הכבוד. ואם כן, לשם מה צריך להוסיף לה פתיל תכלת?"
_x000D_
מופע הטליתות היה חלק ממחלוקת קורח. טענתו הכללית של קורח היתה (במדבר ט"ז, ג`): "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה` ומדוע תתנשאו…". קורח טוען: כולנו דומים לטלית שכולה תכלת. כשם שלדעתי טלית זו פטורה מציצית, כך גם כל עם ישראל קדושים ובתוכם ה`, ולכן, אין צורך במלך ובמנהיג כמשה. כולם צריכים להיות שווים!"
_x000D_
עונה לו משה רבינו (שם ח`-ט`): "שמעו נא בני לוי. המעט כי הבדיל אלקי ישראל אתכם" – היכן היה העקרון `המקודש` שלך, עקרון של שויון, בעת שקבלת גדולה יתירה ונעשית לוי?! ואילו עכשיו – כשאתה רוצה גם כהונה, פתאום "כל העדה כולם קדושים"?!
_x000D_
המשיכו קורח ועדתו לשאול את משה: "אם מזוזה שכתובות עליה רק שתי פרשיות – `שמע` ו`והיה אם שמוע` – פוטרת את כל הבית, בית שכולו מלא בספרים – וודאי שפטור הוא ממזוזה".
_x000D_
שוב מובנת הכוונה הנסתרת של הדברים: כולם קדושים, למה לייחד "מזוזה" בפתח בנפרד? למה לתת גדולה למשה ואהרן?
_x000D_
קורח השתוקק להיות נשיא. אבל לבקש פשוט: `תצביעו עבורי, תבחרו בי` – היה זה חסר סיכוי… יעצו לו אנשי התקשורת: "תדבר על כל הנושאים שבעולם; אבל את הנשיאות אל תזכיר כלל".
_x000D_
שורשה של המחלוקת היה הקנאה של קורח בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שהתמנה על ידי משה לנשיא על בני קהת על פי ה`. אמר קורח: "אחי אבא ארבעה היו… מי ראוי ליטול את (המשרה) השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מינה לנשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו".
_x000D_
בפרשתנו משמשות נשות בעלי המחלוקת בתפקידים שונים ומנוגדים. פעם כגורם מלבה ומתסיס – "עזר" שמתגלה "כנגדו". ופעם כגורם בולם וממתן – "כנגדו" שמתגלה לבסוף כ"עזר".
_x000D_
אשתו של קורח המסיתה את בעלה נגד משה רבינו, טוענת בקנאתה לכבוד בעלה אשר היה מגדולי עולם ומנושאי הארון: "ראה מה עשה לכם. את עצמו עשה מלך, את אחיו מינה לכהן גדול". טענותיה נכנסו כארס של עכנאי בלבו של קורח.
_x000D_
מכאן החלו הענינים להתדרדר במהירות, עד שכפר קורח בתורה משמים ובמשה שליח ה`. ומי היתה המסיתה? אשתו המקנאה, כביכול, לכבודו של בעלה, אך במציאות המיטה עליו אסון גדול.
_x000D_
לא הרחק מאוהל משפחת קורח עמד אוהלו של און בן פלת. גם הוא נסחף בשטף רעיונות המרידה שיצאו מבית מדרשו של קורח. הוא שמע את הטפותיו הארסיות של קורח, ואף זוכה למתת יד הגונה תמורת תמיכתו בעדה המורדת. כולו נתון במערבולת המחלוקת הנוראה עד שנבצר ממנו לראות כי אין כאן אלא ליצנות המובילה לשאול.
_x000D_
שלא כאשתו של קורח, מנסה אשתו של און בן פלת להביע התנגדות למהלכים אלו, ואף לשכנע את בעלה לחדול מהם. היא מתווכחת עימו, וטענתה הגיונית: כל רווח לא יצא לך משיתוף פעולה עם אחד מצדדי המחלוקת. "אם אהרן יהיה כהן גדול – תהיה תלמידו, ואם קורח יהיה – תהיה תלמידו", כך טענה כנגדו, "בכל מקרה תישאר מחוץ לתמונה".
_x000D_
במקרה זה לא עמדה לו חכמתו. הוא היה כבר עמוק במוקד הסערה, קשה היה לו לבחון את טענתה בגישה מתונה. כשאדם נמצא בעיצומה של תאוה בוערת או במרכזה של מחלוקת המתפשטת כאש בשדה קוצים, הוא מאבד את כושר השיפוט ואת צלילות הדעת. היחידה שיכלה לחלצו מאש רעה זו היתה אשתו, אשר עמדה מחוץ לבנין הבוער, וראתה את השלהבות המטפסות.
_x000D_
ואמנם, היא עמדה כנגדו! אלא שאון לא מיהר להיכנע. הרי כבר נתן את הבטחתו לקורח…
_x000D_
אולם היא המשיכה לעמוד כנגדו! היא הוגה רעיון מבריק… היא מרדימה את בעלה ביין ישן, סותרת את שערה ומתיישבת בפתח האוהל. עתה היא אשה פרועת ראש שגורמת לבאים להתרחק מהאוהל. אלו שבאו לחפש את און נסוגו לאחוריהם.
_x000D_
(על הדרך עומדים אנו ומשתאים נוכח הצניעות המושרשת כה עמוק בלב העם, אפילו בלב בעלי המחלוקת…)
_x000D_
און בן פלת, שהיה עד עתה שותף פעיל בהבערתה של המחלוקת, נעדר דוקא ברגעי השיא שלה. כך ניצל מגורלם, ולא שקע באדמה כמותם, והכל הודות למסירותה של אשתו. עליה דרשו חז"ל, במדרש תנחומא: "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי י"ד, א`), "זו אשתו של און בן פלת".
_x000D_
ואילו את סופו של הפסוק: "ואולת בידיה תהרסנו", דרשו על אשתו של קורח, אשר הרסה את עולמו הגשמי והרוחני של בעלה ברוב איוולתה.

_x000D_