בימי צעירותו של רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל, רבה של מקנס, בהיותו אב לילדים רכים, השתובב אחד מבניו והיה צורך להענישו. נטל רבי רפאל ברוך את בנו, הוכיחו על פניו וייסרו על התנהגותו הבלתי ראויה. הילד הכיר בחומרת מעשיו והרכין את ראשו בעצב ובבושת פנים. הילד ידע שהתוכחה מגיעה לו, קיבל אותה בדומיה ובהשלמה והבטיח שלא ישוב לסורו. לאחר מכן יצא מחדרו של האב, אל אמו ואל אחיו שהיו בחדר הסמוך.
לפתע נחרדו האם ובניה: מן החדר הפנימי נשמע קול בכי מרטיט. מיהרו להיכנס אל החדר פנימה, ומה רואות עיניהם? האב הגאון הצדיק, בוכה ומתייפח…
"מה לך, אבא?" קראו בקול.
"אני מייסר את עצמי על עונשו של הילד", השיב האב, "אם הילד חטא – זהו הכישלון שלי, כאביו מחנכו. לו הייתי מדריכו כראוי, היה מתנהג בהתאם. כישלונו – הוא כישלוני!".
הוא המשיך לבכות על עצמו ולערוך את חשבון נפשו…
זוהי התגלמות הפסוק בפרשתנו: "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה`… והביא את קרבנו…" (ויקרא ד`, ג`-כ"ב). אשריו לדור שגדוליו, מנהיגיו ומחנכיו חשים באחריות להנהגת הדור כולו ועורכים חשבון נפש עם עצמם.
אנו כמהים לתקופה שבה ראשי השלטון היוו דוגמה לעם כולו, תקופה שבה התהלכו בקרב העם נשיאים הגונים, בני חורין, שאינם כפופים לאיש. נשיאים אשר גם ברום מעמדם נתנו לב לאיכות התנהגותם האישית. מנהיגים אשר זכרו בכל רגע מחייהם שההמון מתבונן בהם, מחקה אותם ולומד ממעשיהם, אם לטוב ואם למוטב. הם זכרו כי בכח סמכותם הם הנותנים את הטון ומכתיבים את האופנה כמעט בכל תחום מתחומי החיים, ועל כן, כה כבדה היא האחריות הרובצת על כתפיהם.
לחטאו של הנשיא המורם מעם, מתלווה חרטה כנה וגלויה ללא התחמקויות, ולכן הוא יכול לשמש מופת לעם כולו. עם הרואה כיצד מנהיגו מוכן להודות בפומבי על חטאו, לבקש עליו מחילה, ואף להביא קרבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה. הוא יבין כי גם הנשיא הוא אדם עם חולשות אנוש, והחטא רובץ לפתחו, כמו לפתח כל אדם עלי אדמות. הוא יושפע מאומץ לבו של המנהיג להודות על חטאו בפומבי, לעיני העם כולו. המעשה הנאצל שעשה הנשיא, יקבע את אמות המידה המוסריות של העם, וישנה לטובה את פניו הרוחניות. הוא יבין שאין זו בושה לאדם לערוך חשבון נפש אישי, לחזור בו ממעשה שאינו ראוי ולבקש עליו סליחה.
היכולת לומר "חטאתי" בפומבי ולעין כל, היא גדולה ונשגבה. "אשרי הדור, שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו!" הוא אינו מחפה על כשלונו ואינו מגולל את האשמה על אחרים.
הודאה בחטא דורשת אומץ לב וגבורה נפשית והיא מוכיחה על שליטה עצמית ועל גדלות רוח.
דור שנשיאו "אינו חוטא לעולם", שנשיאו מוכן לסלף עובדות, לשכתב את ההיסטוריה ולחפות בכל האמצעים העומדים לרשותו על מעשי עוול שעשה בחסות השלטון – אינו דור מאושר. מאושר הוא הדור ומאושרת התקופה המצמיחה אישים בעלי ביקורת עצמית, בעלי עוז רוח לקום ולהודות בהכנעה מוחלטת: "אכן חטאתי, והנני מביא קרבן כאות לרצוני העז לשוב מחטאי".
מאושר הוא דור כזה, כי אישים אלו בקרבו יביאו למפנה ולמהפכה בערכיו ובהתנהגותו של דור שלם.
בעצם הכפרה הפומבית טמון ערך מחנך. כשיראה העם שהאזרח הראשון במעלה אינו בוש להודות ברבים על חטאו, מכיר במשוגתו ושב עליה בתשובה, ינהג גם הוא כך. מאז ומעולם אוהבות הבריות לחקות את מנהיגיהם ואת בני המעמדות העליונים.
חטאי המנהיג נתפסים כפתח לחטאי העם. המנהיגות המושחתת קובעת נורמות שחודרות עד מהרה לשכבות העם ומגדילות את אשמותיו.
מנהיג חוטא מגלה משהו על העם שהופקד עליו. כל עם ראוי למנהיגים היונקים ממנו את כוחם ואת חיוניותם. קיימת זרימה רוחנית תמידית מהעם אל ההנהגה. עם שרמתו המוסרית גבוהה, יצמיח מנהיגות בהתאם לרמה גבוהה זו.
מנהיג אמיתי הוא זה החש באחריות כלפי נתיניו, שואף כל ימיו להביאם אל המטרה המקווה, אל קרבת האלקים ואל קרבת תורתנו הקדושה.