באחד הימים רצה הקיסר לאמת שאכן יועצו האישי – רבי יהושע, חכם הוא מאין כמוהו. לשם כך שלח אותו לאתונה. באתונה התגוררה קבוצת אנשים שהיו נחשבים לסגל החכם ביותר באותה תקופה. הקיסר רצה שרבי יהושע יערוך איתם ויכוח בנושאים עמוקים, וכך יוכל לבדוק מי חכם יותר, הם או יועצו האישי. התלמוד [בכורות ח`] מביא ציטוטים נבחרים מאותו ויכוח. במאמר זה הייתי רוצה להציע בפניכם את אחד מפרטי הויכוח. הרי הוא לפניכם: פתחו חכמי אתונה ואמרו: "יש לנו באר בשדה, תוכל להביא אותה העירה?" "אין בעיה", אמר רבי יהושע, "תעשו לי חבל שעשוי מסובין, ואני אביא לכם את הבאר מהשדה לעיר…". עד כאן דו השיח.
_x000D_
מן הסתם הנכם מרימים גבה ושואלים מה פשרו של הויכוח ה"מוזר"? בודאי שישנה משמעות לטענת שני הצדדים, שאם לא כן התלמוד לא היה מזכיר אותו. השאלה היא אם כן, מהו תוכן הוויכוח?
_x000D_
חכמי אתונה מבקשים מרבי יהושע להעביר את הבאר מהשדה אל העיר. הם יודעים שזוהי משימה בלתי אפשרית, אך כנראה שאין כוונתם לבאר שאנו מכירים, אלא לסוג באר אחרת.
_x000D_
המעיין בספר בראשית יוכל למצוא מספר מאבקים של אבות האומה סביב "באר": "והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך" (כ"א, כ"ה). בפרק כ"ו יצחק חפר בארות והפלשתים ניסו לסותמן.
_x000D_
חכמים מלמדים אותנו שהבאר מרמזת על בית המקדש. כשם שהבאר משקה, מרווה ושופעת מים עבור כל העולם, כך גם בית המקדש משפיע קדושה ומרווה את העולם מבחינה רוחנית! בית המקדש הוא המרכז הרוחני של עם ישראל. זו הסיבה שאומות העולם מנסות ללא הרף לפגוע ב"באר", הם לא מעוניינים בקשר בין הבורא לעמו.
_x000D_
חכמי אתונה מקניטים את רבי יהושע ואומרים לו: "הבאר" שלכם בשדה, לאמור, בית המקדש – מרכז החיים שלכם – כבר איננו בעיר – בירושלים, הוא בשדה, בגלות… אלוקים עזב אתכם… וכשם שאין אפשרות להעביר באר מן השדה אל העיר, כך עם ישראל לא ישוב עוד לארצו…
_x000D_
עונה להם רבי יהושע: תביאו לי חבל שעשוי מסובין. מה כוונתו?
_x000D_
סובין נוצר מפסולת החיטה. כשטוחנים את החיטה היא הופכת לגרגרי קמח שניתן ללוש אותם במים. המים מדביקים ומאחדים את גרגרי הקמח הנפרדים, ועושים מהם עיסה אחת שלמה ואחידה. אך מה נדבק ומתאחד? רק גרגרי החיטה. הסובין והפסולת, אינם מתאחדים. גם אם נוסיף מים, וננסה להביאם למצב של עיסה – לא נצליח. הם אמנם יהיו דבוקים לעיסה, אך לא מאוחדים עמה באופן מוחלט…
_x000D_
עונה רבי יהושע לחכמי אתונה, אתם רוצים להביא את הבאר לעיר, להחזיר את בית המקדש לירושלים, תעשו לי חבל מסובין! לעשות חבל מסובין אפשר? לא! אי אפשר לאחד חתיכות סובין… כך גם עם ישראל, כל עוד שהוא לא מאוחד בינו לבין עצמו, אין אפשרות לבנות את בית המקדש. בית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם ופירוד לבבות… ברגע שתשרור אחדות, ניתן יהיה להשיב את הבאר העירה…
_x000D_
התורה מאריכה על אופני זיהוי הצרעת, על הרחקתו וסדר טהרתו. חז"ל מגלים לנו שצרעת באה כעונש על עוון לשון הרע. כאן נגלה לנו המהלך של "מידה כנגד מידה". אדם שמספר לשון הרע, גורם לכך שהאדם עליו נסב הסיפור יהיה מובדל ומורחק משאר חבריו ואף מבני משפחתו. התורה מצווה אותו: "בדד ישב מחוץ למחנה"… הוא הבדיל על ידי לשון הרע בין איש לרעהו, אף הוא ייבדל. וכך, כשהוא יושב בדד והוא חש היטב את כאב הבדידות יכול הוא להבין את התחושה שהוא גרם לאדם עליו סיפר. הדבר מביא לחשיבה מחודשת על דרכי התנהגותו… אלוקים רוצה שכולנו נהיה מאוחדים ולא חלילה נפרדים…
_x000D_