היסוסים רבים קדמו לכניסת יעקב אבינו אל יצחק לקבל את ברכותיו. מעצם מהותו היה יעקב "איש תם", כליבו כן פיו. כל צורה של הערמה היתה זרה לרוחו. לאור זאת ברור שקשה היה מאד ליעקב לבצע את המשימה שהטילה עליו רבקה אמו.
_x000D_
לבטיו של יעקב נבעו גם מן החשש הכבד שקינן בליבו (בראשית כ"ז, י"ב): "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה". הסיכוי להצליח ולקבל את הברכות לא היה שקול בעיניו מול הסיכון הרב, אילו היה נתפס "בקלקלתו".
_x000D_
 לו יכול, היה יעקב מתחמק מן הצעד המסוכן, אלא שפקודת אמו, היא שהביאה אותו לעשות צעד זה, ביחוד כאשר הדברים נאמרו לה ברוח הקודש.
_x000D_
אמו הלבישה עורות גדיי עזים על ידיו ועל חלקת צוואריו, כדי לא לעורר חשד אצל יצחק, שעיניו כהו מראות.
_x000D_
כשנכנס יעקב ובידיו המטעמים שהכינה אמו ודיבר אל אביו בכבוד,  התעורר מיד החשד בליבו של יצחק  שמא אין הוא עשו. הוא  ביקש מיעקב שיגש אליו כדי למששו,  אלא שמישוש זה לא פתר את ספיקותיו משום ש"הקול קול יעקב, והידים ידי עשו".(שם כ"ז, כ"ב)
_x000D_
אין מדובר כאן בצליל הקול, בצלילי הקול לא ניתן היה להבחין  בין עשו ליעקב. הספיקות של יצחק החלו  בעת ששמע מפי יעקב ביטויים הקשורים ליראת שמים, שלא היו אופיינים לעשו.
_x000D_
כשיצחק תמה אודות המהירות הרבה שבה הוכנו המטעמים, השיב יעקב (כ"ז, כ`): "כי הקרה ה` אלוקיך לפני". אמר יצחק בלבו: אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, הוא מייחס כל הצלחה לעצמו, לכשרונותיו ולזריזות כפיו, ואילו יעקב חי בהכרה שכל מה שבידו הוא זוכה בו מגבוה, ועל כן ייחס את מהירות ביצוע המשימה לבורא: "כי הקרה ה` אלוקיך".
_x000D_
התחפושת של עשו לאורך הימים היתה מושלמת. כלפי חוץ היה מתחזה כחסיד וכירא שמים, המחמיר ומדקדק במצוות בצורה מופלגת. מפעם לפעם היה ממציא "חומרות" ו"שאלות" הלכתיות, כמו: כיצד מעשרים את המלח או את התבן. לא בכדי הוא מכונה בתורה בלשון: "אמורי", באשר הצליח לצוד את אביו באמרי פיו (רש"י מ"ח, כ"ב). אולם רשעתו לא הירשתה לו להזכיר שם שמים, אפילו כאשר ביקש לרמות את אביו. כששמע יצחק תשובה שהיה בה הזכרת השם,  התעורר חשדו שמא הערמה יש כאן, באשר ה"קול – קול יעקב".
_x000D_
שוני נוסף היה בין דיבורו של יעקב לדיבורו של עשו, כשיעקב הביא את המטעמים לאביו. הוא פנה אליו בלשון רכה באומרו (שם כ"ז, י"ט): "קום נא שבה ואכלה מצידי".  לעומתו, פנה עשו לאביו בלשון ציווי (שם ל"א): "יקום אבי ויאכל מציד בנו". לשונו הבוטה הסגירה את פנימיותו המושחתת. עשו הצטיין אומנם במצות כיבוד אב, ובגדים מיוחדים היו לו בבואו לשמש את אביו, אך הוא לא הצליח להסתיר לחלוטין את מהותו הפנימית.
_x000D_
חז"ל אמרו כי הקביעה "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", היתה בה גם נבואה לדורות. בדבריו אלו קבע יצחק אבינו הגדרה מדוייקת לעתיד, כי הצטיינותו של יעקב תהיה בקולו, בקול התורה, ואילו עשו ינסה לשלוט בכוח זרועו וידיו.
_x000D_
ולא עוד אלא שקיימים יחסי גומלין בין קולו של יעקב לידי עשו:
_x000D_
כאשר יעקב ממלא באמונה את המשימה המוטלת עליו ומשמיע קולו בבתי כנסיות הוא גובר על ידי עשו. כבר לפני לידתם ידענו שעשו ויעקב לא יהיו לעולם במעמד שווה. גדולת האחד היא תמיד על חשבון נפילת משנהו. כל זמן שקולו של יעקב נשמע בתורתו ובתפילתו, נחלש כוחו של עשו .
_x000D_
יצחק אבינו ידע שהוא חוליה בשרשרת שממנה עתיד לקום העם הנבחר. הוא גם ידע שמשני בניו יהיה רק אחד מהם נושא המורשת, כמו שהתבשר אברהם אבינו: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כ"א, י"ב), בחלק מזרעו של יצחק, "ביצחק", ולא כל יצחק. יצחק ידע הכול, דבר לא נעלם מעיניו. הוא ידע כי עשיו אינו ראוי להקים את העם הנבחר, ואת העם הזה יקים יעקב שכל חייו היו קודש לה`.
_x000D_
אולם, המשיך יצחק אבינו להרהר, האם פסה תקוה מבנו עשיו? האם אין דרך לשתף גם את עשיו במשימת הקמתו של עם ישראל, העם הנבחר?
_x000D_
יצחק מצא דרך. יעקב הוא (בראשית כ"ה, כ"ז) "איש תם יושב אהלים", הוא עוסק בנעלה ובחשוב ביותר, בלימוד התורה הקדושה. גם בניו לאורך הדורות יעסקו בתורה, ובזכותם יתקדש העולם כולו ויצעד לקראת הגאולה העתידה.
_x000D_
אולם יעקב ובניו זקוקים לאפשרות קיום, כדי לממש את תפקידם הרוחני הנעלה. רעיון עלה בלבו של יצחק: אברך את עשיו בארץ פוריה ובהצלחה, בכיבוש מדינות ובעושר מופלג.  ובאמצעות הצלחתו הגדולה שתנתן לו ממרום, הוא יפרנס את יעקב אחיו.
_x000D_
מהלך זה לא יצטמצם לדורם של האחים יעקב ועשיו בלבד. שיתוף הפעולה ימשיך להתקיים לאורך כל הדורות. העמים שיקימו שני הבנים, ישתפו פעולה ויפעלו באחדות לקדש שם שמים, האחד ברוחניות, ומשנהו יסייע לו בגשמיות.
_x000D_
באופן זה יהיה לעשיו חלק נכבד ברוחניותו של יעקב, ואף הוא ייחשב כאחד מבוני העולם הרוחני. גם הוא יהיה בין אלו  שיצעידו את העולם אל תיקונו. הגשמיות של עשיו תהפוך לרוחניות.
_x000D_
רבקה, אם יעקב ועשיו, חששה ממצב זה שבו יהיה יעקב תלוי בחסדי עשיו אחיו. רבקה הכירה את בנה עשיו ואת מעשיו, והבינה שחייבים לדאוג שיעקב יקבל את הברכות כדי שיעמוד ברשות עצמו. שהשפע החומרי המסייע לקיום התורה ומצוותיה, לא יינתן לידים זרות, העלולות להיות גם ידים זדוניות.
_x000D_
הבורא הסכים עם רבקה שיעקב ובניו ינתבו את דרכם הרוחנית והגשמית בעצמם ויקדשו שם שמים לעיני העולם כולו ללא תלות בחסד לאומים.
_x000D_
מכאן מובן כל מעשה העורמה, כביכול, שנקט יעקב בציווי אמו, ומובן גם שבשעת מעשה הסכים גם יצחק הצדיק עם דרך זו וברך את יעקב וגם אישר את ברכתו באוזני עשיו: "גם ברוך יהיה!"

_x000D_