באחד מבתי האבות נפטר אדם חשוב, ערכו לו לוויה רבתי, ובין המלווים היה הצדיק רבי אריה לוין.
לימים שח רבי אריה: "כשעברה הלוויה בפינת רחוב יפו, ראיתי יהודי מיקירי ירושלים פורש הצידה. `זה לא יפה!` אני מהרהר, `אי-אפשר ללכת עד סוף הלוויה?` אבל כיון שכתוב: `הוי דן את כל האדם לכף זכות`, צעדתי בעקבותיו לראות מה יעשה. ראיתיו נכנס לחנות פרחים. אחרי מספר רגעים יצא ועציץ חרס בידו. ניגשתי אליו ושאלתיו: `הלא שלושים שנה היית כאח למנוח, וכל השנים עבדת עמו, ומדוע בזמן הלוויה נכנסת לחנות פרחים?` הניח אותו יהודי את ידו על זרועי וסיפר:
`זה שנים אני מטפל במצורע אחד המאושפז בבית החולים למצורעים. מצורע זה מת אתמול, ומטעמים מובנים החליטו הרופאים לשרוף את כל בגדיו וחפציו, ובכללם גם את זוג התפילין שלו. סוכם ביני לבין הרופא, שעד היום בשעה שתים עשרה בצהרים אביא עציץ חרס והתפילין יונחו בתוכו ויקברו אותן באדמה כדין. מוכרח הייתי, איפוא, לרוץ ולקנות את העציץ כדי לקבור את התפילין`.
מאז, הוסיף רבי אריה, קיבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות…
התורה מצווה למנות שופטים שלא יטו משפט (דברים ט"ז, י"ח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ושפטו את העם משפט צדק". דרישת התורה לשפוט בצדק כוונתה גם לגישה כוללת כלפי הבריות כולן, לא רק בבית המשפט. חשוב שהדיין, וגם כל אחד מישראל, יהיו מבורכים במידות טובות, שמתוכן ידונו את כל אדם לכף זכות.
מפתיעה היא העובדה שפעולה זו, לדון לכף זכות, מכונה בתורה "צדק" – "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט, ט"ו). וכי מי שדן לכף חובה הינו צודק פחות ממי שדן לכף זכות? מדוע מחייב קו הצדק לדון את האדם לכף זכות?
התורה מצווה אותנו לדון את האדם עצמו לכף זכות, ולאו דווקא את מעשיו. המשנה "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א` ו`), באה ללמדנו, שכאשר אנו באים להעריך אדם, נדע שיש בו צדדים חיוביים רבים, והם אלו שצריכים להכריע.
אין אדם רואה את נגעי עצמו. התורה מצווה אותנו לנהוג באופן דומה גם ביחס לזולת. כל המרבה לחשוף נקודות אור באישיותו של הזולת, מהדר במצוות "בצדק תשפוט עמיתך".
לימוד זכות מידה נאצלת היא. דרישה זו נדרשת מכל אדם, אולם אצל הדיין היא הכרחית. כל התכונות הטובות שנאמרו על הדיינים: בקיאים בהלכות, נקיי כפים ושונאי בצע, ייתכנו רק על בסיס אישיות מושלמת במידות. כאשר הבסיס פגום, לא יועילו שאר הכישורים.
מדוע תופסת המידה `לדון לכף זכות` מקום כה נכבד במבנה האישיות של האדם?
אדם שבקירבו פועם רצון להרע, לא תמיד מתבטא רצון זה במעשיו. ויותר מכך, יתכן שבנסיבות מסויימות הוא ייראה כלפי חוץ כצדיק וטוב לב, אולם הרוע שבו מתבטא במנהגו לחשוף נקודות חולשה וחסרונות אצל הזולת. זוהי הדרך שבה גרעין הרוע שבו מוצא לו פורקן. מי שדן לכף חובה, מצביע על שלילה בסיסית הנמצאת בנפשו פנימה.
חיפוש מומי בני אדם מעיד על טיבו של המחפש. באותה מידה מי שהוא טוב ביסודו, גם אם קיימים בזולת פגמים וחסרונות, הוא אינו רואה בו אלא את הטוב ומלמד עליו זכות.
והם הם הדברים שהעידו חכמינו (מסכת קידושין ע`, א`): "כל הפוסל – במומו פוסל". מי שהפסול חתום בו, מבטא את פסולו על ידי פסילת אחרים.
מעתה מובן מדוע עלינו לבדוק היטב את אישיותו של המועמד להיות דיין. מי שלא ניחן בתכונה של לימוד זכות על הזולת, הריהו כמעיד על עצמו שאישיותו פגומה.
הכישרון המיוחד לדון לכף זכות יסודו בצורת ההסתכלות על אנשים ומאורעות. מוכרת תופעת עיוורון הצבעים. ישנם אנשים שרואים היטב, אלא שצבעים מסויימים אינם נקלטים בעדשת עינם.
לעומתם, הדן לכף זכות, עינו מסננת את נקודות הגנאי ורואה רק טוב. גם כשפלוני עשה מעשה שלילי, הוא אומר לעצמו שלחץ הנסיבות הביאו לכך, ומטבעו אין הוא טיפוס שלילי. על אחת כמה וכמה כאשר הוא רואה תופעות חיוביות, הוא מתמלא הערכה למעשים ולעושיהם.
צורת הסתכלות זו על אנשים ומאורעות, מקורה בטוב שבנפש. מי שהוא טוב בעצמו, ראייתו נצמדת אל נקודות הטוב וחושפת אותן. מאידך, מי שמלא במשקעים שליליים, יעסוק בחיפוש נקודות הרע שבזולת ו"ירקוד" עליהן.
עין טובה מעידה על אישיותו של הרואה. אמנם אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל דווקא משום כך חשוב שתהיה עינו רגילה לראות את הטוב.
אמנם קנה המידה היחיד שלפיו על הדיין לשפוט הוא רק דין תורה, ואין מקום למשוא פנים. אולם שיקול דעתו צריך להיות מודרך ממידות תרומיות, שתדגשנה בכל מעשה את נקודות הטוב והזכות, ולא את השלילה והרע.
אמנם לפני כס המשפט לא מובאים אנשים בשל מעשים טובים שעשו, אך דוקא משום שמדובר בעבירה, חשוב שהדיין יראה את המעשים ואת העושים באור נכון, וכך יוציא את דינם לצדק.
כל אדם הינו דיין בזעיר אנפין. הוא דן את אשר רואות עיניו לשבט או לצדק. מידות נפש טובות ורצון לראות את "חצי הכוס המלאה", הם שיכוונו את דרכו. אל לנו לשפוט אדם רק לפי מעשים הנראים לעין. מאחורי המעשים ניצב אדם. ננסה לראות אותו ואת נסיבותיו, ויצאנו נשכרים.
נשאלת השאלה: אמנם מידה יקרה היא להתעלם מן הרוע שבזולת, אך כלום זוהי האמת?
כאן למדנו שלדון לכף זכות אין משמעותו להתחזות כמלמד זכות. כאשר מפארים אדם על מעלה טובה המצויה בו, אין מדובר בחנופה שקרית. אם לימוד הזכות הוא מן השפה ולחוץ, אין בו כל תועלת. לימוד זכות הוא רק כזה הנובע מן הלב וממקור האמת.
בכל יהודי מצויות נקודות אור, ומי שמחונן בעין טובה קולט אותן ומבליטן. חשיפת הטוב היא האמת, משום שהתורה יודעת שגם מתחת למעשים לא טובים, מסתתרת תמיד נקודה זכה, ומי שחושף אותה, הינו נאמן לאמת.
אם נתבונן בגורמים נפשיים המדריכים אדם ללמד חובה על הזולת, נמצא שהם נובעים מתחושת עליונות מסויימת. אותו אדם חש כניצב בעמדה נישאה, המאפשרת לו מבט מלמעלה למטה על הבריות, ומעמדה זו הוא מגלה נקודות שלילה באנשים. אם ישאלו אותו מהי הסיבה שרק הוא מבחין בפגמים, הוא ישיב מפני שהוא מיטיב לראות מאחרים, ורק הוא ניחן בראיה טובה החודרת למעמקים. זוהי למעשה הגאווה בהתגלמותה.
לוּ היה אותו אדם מאמץ לעצמו את סגולת הענווה, הוא היה חדל מלהתעסק במומי הזולת. אילו היה מתברך בהכרה נפלאה זו, שכל מה שבידו אינו אלא מתנת שמים, היה מבין שאל לו לחטט ולחפש פגמים באחרים. ישמח ויודה לה` על מה שזכה בו, וישתדל לפתח את הטוב שבו, והשלילה תיעלם ממילא.
הרגיל לראות בכל דבר רק את השלילה, ימיו חולפים מתוך מתח וחשדנות. לעומתו, אדם הדן לכף זכות, אמור לחיות את חייו בשלווה ובנחת.
יש אדם שאפילו במעשים הטובים הוא מוצא חסרונות. לעולם אינו מסוגל לדבר בשבחו של אדם בלי להוסיף הסתייגות. מי יחפוץ בחברתו של מחפש מומים כרוני זה, מלבד רכלנים מקצועיים?
מבט שלילי על הסביבה מכרסם באישיותו של השולל והמבקר ומטה את מעשיו לרעה. לפנינו דרך דו-סטרית: ההסתכלות השלילית מקנה כיסוי להתנהגות שלילית. לעומתו, הדן לכף זכות, לומד להביט על החיוב שבכל ענין, והופך בעצמו לאדם "חיובי". מבט זה מחייב אותו לשאוף לשיפור, והדרך לעליה שאינה פוסקת סלולה לפניו.
האדם חי בתוככי חברה, הוא מושפע ממנה ומשפיע עליה ברצונו ושלא ברצונו, במישרין ובעקיפין. אין אדם בעולם המסוגל לחיות חיי בדידות ולנתק את עצמו מסביבתו. כל מה שמתרחש בסביבתו משפיע עליו. השפעה זו תלויה במידה רבה באופן שבו מתייחסים למתרחש בסביבה.
ננקוט דוגמה: שכנו של אדם נמצא אשם בהונאת לקוחותיו. אירוע זה עלול להשפיע על האדם לרעה, בהיווכחו לעין כל שמצויים אנשים במעמד שלו, בחברה שלו, שמעשי מרמה הם לחם חוקם. מעתה והלאה עלול גם הוא ללמוד לא להתבייש ולא להרתע מלרמות מדי פעם. אם יוודע, חלילה, על מקרים דומים נוספים, תהפוך התופעה לנורמה חברתית, ומסך הבושה יוסר כליל ויעלם.
לעומת זאת, אם נדון אנשים אלו לכף זכות ונשכנע את עצמנו שהם עשו את מעשיהם ללא כוונה רעה, או שהם פעלו מתוך לחץ שקשה לעמוד בו, על ידי כך שכנענו את עצמנו שאין כאן כל שינוי במוסכמות החברתיות. עדיין הבושה להתפס כגנב שרירה וקיימת, ומעשיו של פלוני, אינם עניינה של החברה כולה.
כאשר אנו באים לדון את הזולת, לא מוטל עלינו לקבוע את האמת האובייקטיבית, מטרתנו היא לקבוע את ההתייחסות שלנו למתרחש סביבנו. לכן רשאים אנו לומר: כל עוד הדבר אפשרי, ברצוננו להתייחס אל המעשה שעשה פלוני באור של "כף זכות". הרווח יהיה כולו שלנו!
*
איך היינו מגיבים לו אירע לנו כעין המקרה המופיע בתלמוד:
"מעשה באדם אחד שירד מהגליל העליון, ונשכר אצל בעל בית אחד בדרום, לשלוש שנים. ערב יום כיפור אמר לו:
"תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני".
אמר לו: "אין לי מעות".
אמר לו: "תן לי פירות".
אמר לו: "אין לי".
"תן לי בהמה".
"אין לי".
"תן לי כרים וכסתות".
"אמר לו: אין לי" (מסכת שבת דף קכ"ז).
נעצור בנקודה זו. בטרם נתאר את תגובתו של הפועל הגלילי. נהרהר בתגובתנו אנו, כישראלים ממוצעים, לסיטואציה זו. יש להניח שהחרון והזעם על הלנת שכר של שלוש שנים היו `חונקים את גרוננו`. היינו עורכים לבעל הבית הנחמד סקנדל שהיה זוכר אותו ימים רבים. אולי היינו מערבים את ההסתדרות בפרשה. בודאי היו נשמעות במקום הצהרות ברורות בדבר זכויות הפועלים והלנת שכרם. יתכן שהיינו אף יותר מעשיים, ואל בית המעביד היו מגיעים מספר חברים שלנו, המיומנים ב"גביית חובות".
לו נהגנו כך, היינו חשים צודקים מאוד. "מה זאת אומרת?! זה הכסף שלנו! הרווחנו אותו ביושר! מה הוא חושב לו, הבעל הבית הזה?!"
אך תגובת הפועל היתה שונה בתכלית:
"הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש" (שם).
הפועל שתק. לא הגיב על ה"עניות" הפתאומית שקפצה על מעבידו. אסף את מטלטליו ושב לביתו שבגליל עצוב ומאוכזב, בלא להטיח דברים קשים.
מדוע? והרי במונחים ישראליים מקובלים הוא נחשב ל"פראייר"?
נקרא את סוף הסיפור המופיע בגמרא:
"לאחר הרגל נטל בעל הבית את שכרו בידו ועמו משא ג` חמורים. אחד של מאכל, אחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו (של הפועל)".
"אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו ואמר לו (המעביד לפועל):
"בשעה שאמרת לי: תן לי שכרי ואמרתי: אין לי מעות, במה חשדתני?"
"אמרתי (השיב הפועל) שמא פרקמטיה (סחורה) בזול נזדמנה לך" (כלומר, שבאמת לא נותר בידך כסף מזומן לתשלום משכורתי).
"ובשעה שאמרת לי: תן לי בהמה, ואמרתי: אין לי בהמה, במה חשדתני?"
"אמרתי, שמא מושכרת היא בידי אחרים"
"ובשעה שאמרת לי: תן לי קרקע, ואמרתי לך: אין לי קרקע במה חשדתני?"
"אמרתי: שמא מוחכרת היא בידי אחרים"
"ובשעה שאמרתי לך: אין לי פירות, במה חשדתני?"
"אמרתי: שמא אינן מעושרים" (ואסור לשלם בפירות שאינם מעושרים).
"ובשעה שאמרתי: אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?"
"אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים"
אמר לו (המעביד): "העבודה (לשון שבועה בימי התלמוד), כך היה. הדרתי את כל נכסי לשמים בשביל הורקנוס בני, שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי שבדרום התירו לי את נדרי. ואתה, כשם שדנתני לכף זכות, כך המקום (ה`) ידון אותך לכף זכות" (שם).
אין להכחיש. הפועל הגלילי התנהג בצורה אצילית, התואמת את דרישת המשנה (אבות א`, ו`): "הוי דן את כל האדם לכף זכות", אך בכל זאת, זו התנהגות אשר במבט ראשון מנותקת מן המציאות.
הפועל הלז לא ידע את מצבו האמיתי של מעבידו. האמת על מצבו – שהיה חסר רכוש בעת התשלום – התבררה לו רק לאחר מכן. מדוע לא ראה את סירובו של המעבידo-hansi-theme-font: minor-bidi; mso-bidi-theme-font: minor-bidi; mso-no-proof: no`>שאלות נוקבות אלו מחייבות הכרה עמוקה יותר של כוחות הנפש הסמויים המפעילים אותנו. הציטוט הבא יאיר במעט את מסתרי נפשנו. הוא מובא מדבריו של אחד מאישי המוסר הנודעים ביותר בדורנו, הרב שלמה וולבה:
"כיצד אפשר לחדור למעמקי הנפש ולדעת את אשר בלבבנו? עלינו לעמוד על תופעה נפשית, שאי אפשר לקרוא לה בשם אחר, אלא `פנס קסם`. בכוח תופעה זו, נוכל לעמוד על תהליכים מוסתרים המתרחשים בסתר ליבנו".
"נפסק להלכה ברמב"ם: `כל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ פסול במשפחות או ביחידים, ואומר עליהם שהם ממזרים – חוששים שמא הוא ממזר. ואם אמר עליהם שהם עבדים, חוששים שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל".
"בוודאי לא ידע הפוסל הזה על מומו, כי אילו ידע וזכר אותו, היה נמנע מלהזכירו, כדי שלא יתגלה קלונו. אבל בסתרי הלב, בשכבות העמוקות בנפשו לא נשכח המום. פנס הקסם הפנימי מקרין את המום העצמי החוצה, לפסול בו אחרים".
"נתגלתה כאן נטיה פנימית, להקרין ליקויים ורגשות נפשיים על אחרים. אי לזאת עלינו להתייחס בביקורת ובחשד לכל המשפטים השליליים שאנו חורצים על מי שמחוץ לנו. יתכן שהשלילה הזאת פנימית היא, ונעוצה בסתרי שכבות נפשנו, ורק פנס הקסם הנפשי הראה אותם במה שהתרחש מחוץ לנפשנו" (ספר "עלי שור", עמודים קס"ב-קס"ה).
התגובה שלנו אינה קשורה למצב העובדתי, כי אם להסתכלותנו האישית. הסתכלות זו תלויה במערך הנפשי שלנו. המסקנה העולה היא, שהסתכלות שלילית, תגובות קנטרניות וכדומה, מלמדות על השלילה שבנפשנו ועל תחושת השנאה שלנו. בעוד תגובה חיובית מלמדת שאישיותנו זכה וטהורה, מלאת שמחה וטוב לב.
הפועל הגלילי לא ידע את העובדות לאשורן ביום שדחה אותו מעבידו. אולם נשמתו הגדולה, לא היתה מסוגלת לראות רע, כי הוא היה טוב. אם היה מתרעם על בעל הבית לא היה מוציא לאור עולם את הצדק.
לא נתפלא לשמוע כי הפועל הגלילי לא היה אחר מאשר רבי עקיבא לפני שהחל ללמוד תורה!