שני הפסוקים: "ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס – טמא הוא… ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא… טמא הוא" (ויקרא י"א, ו`-ח`), מניחים את התשתית למצווה הידועה, הקרויה בפינו בשם: כשרות.
כידוע, חלק מבני דורנו שואלים: האם אוכל כשר הוא הדבר הנחוץ כדי לבנות אישיות אנושית?! האם בלעדיו איני מסוגל לשמור על זהותי היהודית?
אך ראה זה פלא, שאלה זו אינה המצאתו של בן דורנו. היא עתיקה, וכבר מצאנוה בדברי חז"ל: "מה איכפת לו להקב"ה שיאכלו ישראל בלא שחיטה?" (מדרש תנחומא שמיני ז`).
בטרם ננסה להשיב על שאלה עקרונית זו, הבה נשים לב לנקודה מעניינת. אנו מוצאים שבכל פעם, כאשר התורה מזכירה את נושא הכשרות, היא מוסיפה מילים על "קדושה", על "התעלות" וכדומה. התורה רמזה על קשר הקיים בין הנכנס לפינו לבין עיצוב אישיותנו. מיד לאחר שהיא מסיימת את נושא הבהמות, החיות, העופות והשרצים – הטמאים והטהורים, היא מסכמת את הנושא באמצעות הפסוק הבא:
"כי אני ה` המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא י"א, מ"ח).
מוסיף רש"י: "בכולן נאמר: `הוצאתי`, וכאן כתיב: `המעלה אתכם`? תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים, אלא בשביל שאין מיטמאין כשאר אומות – דיים".
נזכיר פסוק נוסף המשרטט עוד קו מאפיין, הטמון בעמקי מצוות הכשרות:
"להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (שם מ"ז).
התעלות ("המעלה אתכם") והבדלה ("להבדיל") – אלו הם הסימנים של מצווה זו. נוסיף גם את תשובת המדרש לשאלה שצוטטה לעיל: "וכי מה איכפת לו להקב"ה וכו`". התשובה היא: "כדי לצרף את הבריות!"
הכלל המפריד ("מעלה גרה ומפריס פרסה") בחלוקת החי למותרים ולאסורים באכילה, קשור למבנה הפיסי של עולם החי. המתבונן יבחין מיד, שמבנה פיסי זה מבליט תכונות ייחודיות.
מלבד הטעמים הנוספים המסבירים את עניין כשרות המאכלים, הצורך לדאוג שהאוכל יהיה מסוג חיות מסוים, שאין בו מן האכזריות האופייניות לעולם החי, הצורך לברר אם נשחטה הבהמה כראוי, והחובה לברר אם הוצא ממנה הדם, מסוגלים לרומם את נפש האדם ולהגביר את מודעותו כלפי מידת הרחמים. התייחסות יום יומית זו לאוכל, משרישה באדם פעם אחר פעם את הידיעה הבסיסית שאין הוא יכול לנהוג בעולם כרצונו ועל פי שרירות לבו.
זאת ועוד, המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של החיים היהודיים בכל הדורות. מלבד חומרת האיסור של אכילת מאכלים לא כשרים, קיימת השלכה נוספת לאכילה זו. אכילה של מזון לא כשר גורמת לאטימות רוחנית ולמגמה של ריחוק ושל ניתוק מתחומי הקדושה והאמונה.
כשם שמאכל מורעל משפיע לרעה על האדם באמצעות פעילות הרסנית על גופו, באותה מידה משפיע המאכל האסור על האדם באמצעות פעילות הרסנית על נשמתו. התרחקות קוטבית ממאכל אסור היא נר לרגלם של שלומי אמוני ישראל בכל הדורות, והם שומרים מכל משמר על טהרת מאכלם.
עומק הדברים טמון בהכרה הבסיסית כי מה שאסרה התורה למאכל, אינו ראוי למאכל לנפש היהודית. איסורי התורה מבטאים מציאות ממשית. כאשר נאמר בתורה שמאכל פלוני נאסר, משמעות הדברים היא שמציאותו של הדבר האסור שונה בתכלית מהמאכל המותר. אילו היו חושינו הרוחניים מחודדים כראוי, היינו עשויים לחוש בצורה טבעית בהבדל התהומי שבין המאכל הכשר לבין המאכל האסור באכילה. כשם שכל אדם מן השורה יכול לחוש בבירור שמאכל פלוני אינו ראוי לאכילה, משום שאינו טרי, כך היינו יכולים להבחין במאכל האסור. הבעיה היא, שחושינו הרוחניים אינם ערים כדבעי. עם כל חרדתנו לקיום המצוות על כל דקדוקיהן, עדיין אין אכילת מאכל אסור שקולה בתודעתנו לסכנת נפשות. לפיכך, חוש הריח הרוחני שלנו אינו מפותח מאד. לעומת זאת, זה החרד מאד משמץ איסור, מסוגל לחוש בכל סרך איסור שנקרה בדרכו.
שמירה קפדנית על טוהר השולחן מכניסה אותנו למחיצתו של הקב"ה ומקשרת אותנו אל השכינה. ההקפדה על טהרת שולחננו מסייעת לנו להתעלות ברוחניות ולזכות לישועת ה`.
מיד לאחר שאדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, הוצב בגן העדן והורשה לאכול מפרי עצי הגן, נאסר עליו לאכול מעץ החיים ומעץ הדעת. איסור זה היה האיסור הראשון שהוטל על האדם.
הבסיס הראשוני לקיום המצוות הוא האמונה בבורא והנאמנות המוחלטת לאמרי פיו. רק לאחר הכרזת ה"נעשה", יש מקום נרחב ל"נשמע".
אחד מטעמי המצוות משתלב היטב בבסיס ראשוני זה של אמונה, כפי שאמרו חז"ל: "לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהם את הבריות". כלומר, עיקר מטרתן של המצוות לחנך את האדם לנאמנות לרצון הבורא. הצורף מזכך את הזהב, ואנו, באמצעות המצוות, מזככים את ליבנו ואת מידות נפשנו. על כל אדם להיות מודע לעובדה שהמצוות תורמות לו, מונעות ממנו נזקים, והוא יוצא נשכר מקיומן. המצוות מקנות לאדם חיי נצח. קיום המצוות מקרב אותו לרוחניות ומסייע לו להתקרב לעולם הנצח.
לדעת הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים", התועלת הנובעת מקיום מצוות התורה קשורה גם לתחום הפיסי. הכשרות תורמת לאדם מבחינה בריאותית, כשם שמצוות אחרות תורמות לו מבחינה כלכלית, חברתית וכיוצא בזה.
כל מצווה וכל פרט בתורה תואמים בדיוק נפלא לכל מה שדרוש לאדם כדי לחיות חיים מתוקנים. אלא שלא ניתן לבנות רק על כך את עולמן של המצוות. משולל היגיון הוא לחשוב שרק כדי להעניק לעם ישראל הוראות בתחום בריאות הגוף וכיו"ב, התגלה הקב"ה לעם ישראל בקולות וברקים במעמד הר סיני. לכן, תמיד הננו מצרפים לעולמן של המצוות את התועלת הרוחנית, את הרעיונות החינוכיים ואת המסר התורני. קיומן של המצוות בונה כאחת את עולמו הרוחני והגשמי של האדם.