כך ספר החפץ חיים כשהוא מתייפח בדמעות שליש: רבי יצחק אלחנן מקובנא למד בנעוריו תורה מתוך הדחק. כמנהג הבחורים אכל "ימים" על שולחנם של בעלי בתים בעיירה. פעם סעד בבית גביר שהכניס לחופה ביום זה את בנו. ניגש רבי יצחק אלחנן לחתן והראה לו שנעליו קרועות, בתקוה שהחתן יגלה נדיבות ביום חופתו ויתן לו כסף לנעלים חדשות. אך לגודל אכזבתו השיב החתן: "בקרוב אפתח חנות גדולה, תוכל לעבוד בה, להרויח ולקנות נעלים בכספך".
כעבור שנים, נסע פעם הגאון רבי יצחק אלחנן לעיר וילנא כדי למסור לדפוס את אחד מחיבוריו. המון חוגג קיבל את פניו בצפיפות בחוצות קריה.
יהודי אחד ניגש והציע לו לשלם את ההדפסה. הביט הגאון בפניו וענה לו בלחישה: "נזכרת מאוחר מדי. לפני שנים רבות יכולת לזכות בי במחיר נעלים, עכשיו כשאתה רוצה – כבר מאוחר".
וכך סיים ה"חפץ חיים" בבכי: יש קונה עולמו בזוג נעלים, ויש שאינו זוכה…