סיפר רבי אליהו לאפיאן: פעם, במסעותי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת. הכל אמרו לי, שכדאי לגשת לעשיר פלוני התומך ביד רחבה במוסדות תורה ונענה לכל פניה, למרות שהוא רחוק מדרך התורה.
עליתי לביתו בלוויית ראשי הקהילה. הוא קיבלנו בכבוד רב, ואני העזתי ופתחתי בשאלה: מדוע הוא מרבה לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עימן?
הגביר חייך בהבנה וסיפר: "בצעירותי שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבתו של ה"חפץ חיים". פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אבל המשגיח הבחין במבטו החודר שתולעת ההתפקרות כבר כרסמה בי, ועלול אני לדרדר גם אחרים. זו היתה הבחנה מדוייקת, ואני – האמת ניתנת להאמר – לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי: הלילה כבר ירד, והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה?
בצר לי, פניתי אל ה"חפץ חיים" וביקשתי את רשותו ללון בישיבה.
לא ולא, ענה לי, בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה, אינו מתאים לה גם ללילה אחד!
אם כן, איפוא, מה אעשה, אמרתי באכזבה, האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת?
חלילה וחס, חיבקני ה"חפץ חיים" בחום, לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה – אבל ביתי פתוח לרווחה. הוא נטלני בידי והביאני לביתו. כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה. נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי ולישון.
השינה היתה ממני והלאה. מאורעות היום הגדושים חלפו ועברו במוחי. הצדקתי את קביעתו של המשגיח, וגם תמהתי על יחסו של החפץ חיים כלפי. הוא גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני – נער צעיר, פוקר והולל. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזני. עיני שכבר התרגלו לחשיכה, הבחינו בדמותו של ה"חפץ חיים" הנכנס אל החדר. סבור היה שכבר נרדמתי. "כל כך קר", לחש, "אולי קר לו לאורח". במהירות הוריד את המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה ממעל, פרשו היטב ויצא מן החדר על בהונות רגליו"
בעל הבית נדם, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר הוסיף ואמר: "רבנו, האמן לי, כי אותו מעיל של ה"חפץ חיים" עדיין מחממני, מאז ועד היום. מכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לכל עולם התורה והישיבות, והיא שדוחפת אותי לתרום ושוב לתרום…"
רבי אליהו לאפיאן סיים באומרו: "מי יודע מהי השפעתו של מעשה קטן, לטוב או למוטב…"