ה"חפץ חיים" היה משגיח בעצמו על הדפסת ספריו שלא יצאו שיבושים וקלקולים, ולא סמך על שום אדם. למרות שספריו נדפסו בוורשא הרחוקה מביתו, גלה מביתו וישב שם במשך כל זמן ההדפסה שנמשכה כמה חודשים, והיה נכנס ויוצא לבית הדפוס לפקח על העבודה.
את הנהגתו נימק: "מלבד החשש שמא תיפול שגיאה בדבר הלכה, הרי אם יחסרו שורות או יצאו דפים מטושטשים, יהיה במכירתם משום הונאה וגזל. הרי מוכרים את הספרים ומקבלים תמורה של ספר שלם וטוב, חייבים איפוא להזהר שלקונה לא תהיינה תרעומות".
אמנם כל רגע היה יקר ל"חפץ חיים" עד למאד, אך מה יכול היה לעשות, על זרים אי אפשר לסמוך בענין חמור כגזל.
בנו של ה"חפץ חיים", רבי אריה לייב, סיפר: "לאחר שהתיישבתי בוורשא, סמך עלי אבי בהדפסת הספרים. פעם אירע שאבי קיבל מכתב מאחד הקונים שקנה "משנה ברורה" ונמצאו כמה עמודים שלא במקומם. אבי הצטער על כך מאד וכתב אלי ברתת: 'ראה בני מה עוללת לי, כל ימי דאגתי שלא אכשל חלילה באבק גזל, אך מעולם לא עלה בדעתי שאכשל בגזל גמור…' לאחר מכן ציווה עלי להדפיס את הקונטרס מחדש, ולפרסם בעיתונים מודעה, שכל מי שימצא בספרו קונטרס משובש יודיענו והוא ישלח לו מיד מתוקן".
גם לאחר ההדפסה עדיין לא נרגע ה"חפץ חיים" ופיקח על הכריכה. שכר מגיהים מיוחדים שעלו לו כסף רב שיבדקו כל ספר אם לא חסר בו עמודים, או נתחלף בו קונטרס בשעת הכריכה, ואם לא מצויים בו עמודים מטושטשים ומקולקלים. לאחר הבדיקה היו מציינים על הספר "מוגה". במשך כל ימיו נזהר היה ה"חפץ חיים" לא למכור ספר שלא רשום עליו "מוגה".
היו מקרים רבים ששלחו ל"חפץ חיים" סכומים הגדולים יותר משווי ספריו, והוא החזיר מיד את העודף. הוא הזהיר גם את סוכני ספריו, לא לקבל יותר ממחירם הקצוב ולא להגזים בשבחם, כדי שלא תהיה בכך הונאה.