סוד ההקשבה הוא בשתיקה. ככל שאנו נמנעים מדיבור בשעה שמישהו חושב בקול, כך נשמע מחשבות רבות יותר.
למרבה הצער, קשה מאד לשתוק. על אחת כמה וכמה כאשר אנו שומעים דבר שאינו מוצא חן בעינינו, ועוד יותר בשעה שמי שמספר לנו את הדברים הם הבן או הבת.
כיצד ניתן לשמור על אורך רוח ושתיקה, בשעה שהלב מבקש לתת פתחון פה לכל המחשבות?
ראשית, יש לזכור שלא כל מה שהילדים אומרים משקף את דעתם האמיתית. גם אם הם מתכוונים במלוא הרצינות ברגע מסויים לרעיון שעולה בדעתם, צריך לדעת שזו תחושה רגעית. לפעמים, הם פשוט מנסים להעלות רעיון, כדי לראות איך ההורים יגיבו…
צריך לזכור שגם אם יש בעיות, לא נוכל לפתור אותן בצעקות ובלחץ. יש לשמוע את כל הפרטים, ולפעמים מתברר שהיה זה פחד שווא.
הבעיה היא שמספיק לשמוע שש מלים כדי להיכנס ללחץ, ואז ההורה מוכן לפתוח בנאום ארוך. אך כדאי לזכור שהקושי הגדול כאן הוא פסיכולוגי, דמיוני. נדמה לנו שאם הילד ימשיך לדבר, הרעיון הפרוע באמת יקרום עור וגידים. למעשה, המצב הפוך. ככל שהילד יבטא את עצמו, הוא יחוש סיפוק שהצליח להקיף את הרעיון מכל צדדיו, ומסתבר שהוא עצמו יבין היכן טעה. גם אם לא זו תהיה התוצאה, לפחות הוא יהיה פנוי להקשיב לנו, בתורנו. אם אנו איננו מסוגלים להקשיב לו, איך הוא, הילד, יהיה מסוגל להקשיב לנו?
שתיקה אינה רק תנאי שמאפשר לשני לדבר. שתיקה יוצרת מחוייבות אצל הזולת לדבר ולהסביר את עצמו. כאשר אנו שותקים, השקט יוצר אצל הצד השני, ילד או אדם אחר, חלל מילולי, שאותו עליו למלא.
הקשבה נכונה מתחילה, אם כן, עם שתיקה. לאחר השתיקה מגיעה ההבנה. כיצד נדע לבטח שהבנו את הצד השני? פשוט מאד. שואלים.
אב אחד נהג לחזור על סיכום הדברים ששמע מבנו, כדי לוודא שהבין אותו נכון. שיטה אחרת, שבה נהגה אם עם בנה בן העשר, היתה לבדוק אם היא יודעת לענות על חמש השאלות המפורסמות של כותבי חיבורים: מי, מה, מתי, איפה, למה. רק כאשר ידעה לענות לעצמה על כל השאלות, היתה משוכנעת שהבינה את הילד עד הסוף.
כאשר מבינים את הילד עד הסוף, אפשר להחליט על צורת התגובה הראויה. הבעת דעת, נתינת עצה, או, לפי הצורך, ענישה.
שלמה המלך לימד אותנו: "גם אויל מחריש, חכם ייחשב". עצה זו, נכונה גם בחינוך ילדים. ככל שאנו מרבים להקשיב להם, כך נוכל לענות להם בתבונה, באמינות, בסמכות.