נענה על שאלה זו בעזרת סיפור:
פעם אחת נקרא רבי יהונתן אייבשיץ לביתו של מושל המחוז, שביקשו לחוות דעתו בשאלה מה עדיף ממה: הטבע או כושר יצירתו של האדם? באותו מעמד היה גם הכומר המקומי שהביע דעתו שמעשי אנוש עדיפים על יצירת הטבע. הוא גם הביא סימוכין לדבריו מהשולחן הניצב לפניהם. הן בעבר לא היה זה אלא בול עץ חסר צורה ויופי, והנה בעזרת כשרונו של האדם ומלאכת כפיו הוא הפך להיות לשולחן מלכים, הדור ביופיו ומרשים בצורתו.
(מסתבר שאילו היה מתעורר דיון כזה בימינו ניתן היה להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות מתחום ההתפתחויות הטכנולוגיות המרשימות, מהמירוץ אל החלל, ממערכות המחשבים המדהימות, הישגים היכולים להזין את גאוותו של האדם על כשרונותיו הברוכים, והעלולים לפתותו להאמין כי יכולתו היא בלתי מוגבלת).
לעומתו טען רבי יהונתן, שאמנם האדם מסוגל לפעול בטבע ולהגיע להישגים מרשימים, אולם אחרי ככלות הכל, הטבע אינו משתנה. גם על השולחן המהודר חלים הכללים החלים על העץ, שכן גם הוא עלול להינזק בשריפה. למרות כל כשרונות האדם לא אחת הוא ניצב אין אונים מול איתני הטבע.
לאור חילוקי הדיעות הקוטביים שנתגלו, נתן המושל לשני הצדדים שהות של חודש ימים, כדי שכל אחד מהם ייערך כראוי, כדי להוכיח ולשכנע בצידקת טיעוניו.
מסופר שרבי יהונתן חזר לתלמודו, והענין נשכח ממנו כליל. באחד הימים בהיותו שקוע בסוגיה סבוכה, הופיע עכבר שניתר אל תוך קופסת הטבק שעמדה פתוחה על השולחן, מיהר רבי יהונתן לסגור את המכסה, וכך נפטר מאותו מיטרד. אלא שאז בדיוק הגיעו לביתו שליחים שהיו אמורים להביא עימם את הרב, שכן הגיע מועד הוכחת הטענות. סגר רבי יהונתן את הגמרא, לבש את מעילו, שם בכיס את קופסת הטבק ויצא לבית המושל.
כשהגיע לשם הוכנס לטרקלין רחב ידים בו נערכה סעודה מפוארת לרבי השלטון, כאשר במרוצת המיפגש אמורות היו להינתן הוכחותיו של כל אחד מן הצדדים להצדקת טיעוניו.
לפתע הושלך הס באולם, בפתח ניצב מלצר לבוש בקפידא, כשהוא נושא מגש עמוס כוסות בדולח מלאות יין. הקהל שהתבונן ב"מלצר" זה החל להריע ממושכות, משום שהתברר שלא היה זה אלא חתול, שאולף להלך על רגליו האחוריות ולשמש כמלצר. הכומר בחר בדרך זו להוכיח את צדקת גישתו. כך הוכחה עליונות האדם על הטבע, ללא אומר ודברים נוספים.
מיד באותו רגע שלף רבי יהונתן את קופסת הטבק מכיס מעילו ושחרר מתוכה את העכברון הכלוא. בין רגע פרצה באולם מהומה רבתי, החתול – ה"מלצר" השליך "מידיו" את המגש, הכוסות התנפצו והיין נשפך לכל עבר, ויצא לדלוק אחר העכברון שנוא נפשו, כשהוא מדלג על פני השולחנות, מקלקל את הכיבוד ומותיר את האורחים נדהמים.
כהרף עין, ללא צורך בהוכחות נוספות התברר כי רבי יהונתן צדק בגירסתו – למרות מאמצי אנוש, הטבע נותר באיתנו.