לחם חוקו של דור המדבר היה ניסים ונפלאות. בטרם נגאלו ממצרים, ראו בני ישראל במו עיניהם את עשר מכות מצרים, וביוצאם ממנה, ליוו אותם עמוד הענן, עמוד האש וענני הכבוד. אחר כך נקרע להם הים, הם עברו בו בחרבה ורודפיהם טבעו במצולותיו. במרה הפכו להם המים המרים למתוקים ובאילים המתינו שבעים תמרים לבואם.
מידי יום חזו בנפלאותיו של המן, לחם אבירים שירד מהשמים, ואשר הספיק בדיוק, איש לפי אוכלו. הוא היה נרקב אם היה מי מהם מנסה להשאיר ממנו למחרת. אך כאשר השאירו ממנו ליום השבת, באורח פלא לא הבאיש ולא העלה תולעים.
את השכינה שמעו מדברת מתוך גרונו של משה. כשכפר קורח, פצתה האדמה את פיה ובלעה חיים את בעלי המחלוקת. במשך ארבעים שנה חי עם ישראל בצילם של מאורעות פלא, אשר היו בבחינת שידוד כל מערכות הטבע.
ניסי דור המדבר רוממו את עם ישראל והכשירו אותו לקראת כניסתו לארץ ישראל, מקום שבו יחיה את חייו בדרך טבעית. עם ישראל היה אמור לנצור בזכרונו אותן ארבעים שנות נדודים, שבהן היו הניסים והמופתים לחם חוקו הקבוע.
אולם טבעו של האדם לשכוח. הרושם הראשוני הולך ופוחת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בדורות רבים לאחר התרחשות הנס.
_x000D_
אם האדם נוטה לשכוח את תחושת הנס שהתרחש לו עצמו, ודאי שקשה לעם שלם לזכור ניסים שהתרחשו לפני מאות ואלפי שנים. שיני הזמן נוגסות בתאי הזכרון של האומה, וניסי המדבר עלולים להשכח. כדי שדבר כזה לא יקרה, הנציח הקב"ה את זכרם של מופתים רבים באמצעותן של המצוות שניתנו לנו. כמו קריאת שמע, תפילין, מזוזה, סוכה, מצה ועוד. הן נועדו לשמר בזכרונה של האומה את שידוד מערכות הטבע בו חזו.
התורה אוסרת על האדם לנסות את הבורא שיעשה לו נס פלוני או שיצליח את דרכו ויתלה את עבודת ה' במילוי משאלתו: "לא תנסו את ה' אלוקיכם, כאשר נסיתם במסה" (דברים ו', ט"ז). גם בני ישראל התנו במדבר את הליכתם אחרי ה' בכך שייתן להם מים בדרך נס. דרישה זו נחשבה לבני ישראל לעוון גדול, שהרי כבר התאמתו אצלם מציאות ה' ונבואתו של משה רבינו באותות ובמופתים ברורים.
אם רוצים אנו "לראות" את הקב"ה, עלינו להתחזק בקיומן של אותן מצוות שנקבעו כזכר לניסים, ובכך נזכה להגיע לאמונה זאת, שזכו לה האבות אשר חזו במו עיניהם בניסים.