מאז נטל עם ישראל את מקל הנדודים בידו ויצא לגלות, התפתח בקרבו "מוסד השתדלנות", שהעמיד דורות של עסקנים, שפעלו למען כלל הציבור היהודי.
עסקנות זו החלה כבר בימי בית המקדש השני. בעת שהיו תושבי הארץ נתונים לחסדיהם של הנציבים הרומיים, יצאו השתדלנים חלוצים לפני המחנה ושידלו את השלטון להיטיב את מצב אחיהם. בדורות מאוחרים יותר, פעלו לפני הסולטן התורכי או ההגמון הקתולי. מקום מקום וסגנונו שלו.
לעתים היה צריך לפרוץ את דלתות לבו של פריץ אטום לב כדי להציל משפחה שהושלכה לבור כלאו, לעתים לשחד מושל רם כדי לבטל גזירה קשה ונוראה. תמיד היה צורך בנציג שייצג את זכויותיו של הפרט או של הכלל לפני הרוזן והמלך, שיצא חלוץ למען אחיו.
משה רבינו ואהרון הכהן היו שתדלני העם הראשונים: "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים… הוא משה ואהרן" (שמות ו', כ"ז). רש"י מפרש: "הוא משה ואהרן – הם בשליחותם ובצדקתם מתחילה ועד סוף".
מפני מה מדגישה התורה כי הם נשארו בצדקותם מתחילה ועד סוף?
אלא ששתדלנות ועסקנות – אמנם תחילתה בתביעה ובבקשה מאת המלך, אך סופה עלול להסתיים גם בידידות ובקרבה. הביקורים התכופים בארמון המלוכה וההיכרות האישית עם המלך, מטבע הדברים, עלולים לקרב את העסקן למי שאתמול נחשב בעיניו לרשע ולאכזר. ייתכן שיכבד אותו הקיסר בסיגר יוקרתי, בביקור הבא כבר יחליפו ביניהם דעות, ובהמשך יתלוצצו זה עם זה.
אט אט עשוי העסקן לשכוח את זהותו, כמי שבא להגן על אחיו מפני רודף עריץ, ו"לתפור" לעצמו בעיני רוחו זהות חדשה של ידיד קרוב, הנחשב כאחד מאנשי סודו של השליט. ההרגשה של מקורבות לשלטונות, בכוחה להשכיח "זוטות" שלשמן ולמענן הוא נשלח.
כבר בעבר היה משה קרוב לרשות ונהנה ממנה, ופרעה היה בעצם "סבו חורגו" ובביתו הוא גדל. למרות זאת, משה רבינו מופיע בארמון לא כידיד וכמקורב למלכות, אלא כשליח ה' המתרה במלך בלשון קשה ובסבר פנים חמורות.