בחצות הלילה, בי"ד בניסן, מתו בבת אחת כל בכורי מצרים. זעקות שבר נוראות עלו מכל בית (שמות י"ב, ל'). פרעה מיהר אל משה ודרש: "קומו צאו מתוך עמי" (שם ל"א). המצרים אף הם דחקו בהם לעזוב מהר מהר.
אכן, הם יצאו, אך לא לפני שעשו: "כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" (שם ל"ה-ל"ו).
האומנם, לכך היו נתונים מעייניהם ברגע הגאולה? למעשי ביזה? האם לפנינו התפרצות של מעונים הנוקמים עתה במשעבדיהם?
לא! מעשה שאילת הכלים תוכנן על ידי האלוקים מראש, עוד לפני שהחל תהליך הגאולה, וכאשר קרבה שעת היציאה ממצרים בא הצו המפורש: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב" (שם י"א, ב').
ועתה, קיימו אותו ככתבו וכלשונו, ותו לא. ניתן להבין, שהיה צורך לבקש מהם לעשות מעשה זה, כי לבם כלל לא נמשך אליו.
מהי משמעותו של צו זה? כיצד ייתכן שאלוקים יצווה לשאול כלי כסף על מנת שלא להחזיר?
לפנינו דוגמה בולטת מה עלול לקרות למילה בתורה כשהיא מפורשת לא נכון, שלא במובנה המקראי. המילה "שאל" מבטאת בשפת היום יום שלנו שאילת חפץ על מנת להחזירו. פירוש זה מצאנו בתורה רק פעם אחת: "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שמות כ"ב, י"ג). לעומת זאת, במאות הפעמים שבהם היא מופיעה במקרא, מובנה תמיד לתבוע ולבקש, ולעולם לא לקחת בהשאלה. וזהו הכלל: כאשר מופיעה בצמוד למילה "שאל" המילה "מעם" ("מעם רעהו"), פירושה בהשאלה. כל צירוף אחר מובנו תביעה למתנה.
בפרשתנו נאמר: וישאלו ממצרים, וישאלו איש מאת רעהו, ושאלה אשה משכנתה.
אם כן, לא היה כאן, חלילה, מעשה הונאה אלוקי. זו היתה תביעה מהעם המצרי שיעניק מרכושו ליוצאים. הצדק האלוקי דורש לשלם לפחות חלק משכר העובדים שעבדו בכפייה במשך מאות שנים. למען יפוצו, ולו במעט, על הנזק שנגרם להם. למען ילמדו המצרים המשעבדים שמניצול ומשעבוד הזולת אסור להתעשר, ואין ליטול מאדם או מעם את פרי מאמציו ללא תמורה הולמת.