_x000D_ פקודת המלך נבוכדנצר יצאה ברחובות בבל כי על כל בני העם להתכנס לבקעת דורא. במרכזה של הבקעה עומד פסל זהב ענק, גובהו ששים אמה. לא הרחק ממנו תופסת מקום מקהלת כלי זמר מאומנת היטב לקראת הטקס המרשים של חנוכת הצלם.
עם תחילתו של הטקס פתח הכרוז והכריז על חובת הסגידה לצלם הזהב, בעת שתיתן תזמורת כלי הנגינה את האות לכך. את ההכרזה סיים הכרוז באזהרה חמורה כי מי שלא ישמע להוראות ולא יסגוד לצלם יושלך לכבשן האש הלוהט.
המוסיקה החלה לנגן וכל הנוכחים נפלו על פניהם. רק שלושה נשארו על עומדם כאילו לא הגיעה לאוזניהם ההוראה. היו אלה נציגיו של העם היהודי: חנניה, מישאל ועזריה.
שלושה אלו קלקלו את "ההצגה" הגדולה, שעל הכנתה שקד נבוכדנצר. נבוכדנצר, אשר ניסה לתקן את הרושם המעוות של המחזה, פנה אל השלושה והציע להם לחזור שוב על ההשתחוויה, תוך כדי כניעה וסגידה לפסל.
אך החלטתם היתה סופית. השלושה הודיעו לנבוכדנצר כי לא תכרע רגלם בפני צלמו.
זעמו של נבוכדנצר גבר. הוא ציווה להסיק את התנור בטמפרטורה גבוהה פי שבעה מהחום הרגיל ששרר בו. כשהם כפותים ועקודים הושלכו השלושה אל לועו של התנור הלוהט. נכונים למסור את נפשם על קידוש ה'.
אלא שהנס הפתיע את כולם. בעיניים פקוחות חזו נבוכדנצר ועבדיו כיצד חנניה, מישאל ועזריה מטיילים להנאתם במרחבי התנור הלוהט, כמהלכים בגינת נוי (דניאל ג').
אולם: "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדושת השם?" מי היו מוריהם לחולל מעשה של מסירות הנפש? ממי הסיקו לקפוץ לתנור האש? עונה הגמרא: "נשאו קל וחומר מצפרדעים. מה הן, שאינן מצוות על קדושת השם, כתוב בהן: 'ובאו ועלו בביתך ובמשארותיך' (שמות ז', כ"ח), אנו שמצווים על קידוש ה' – על אחת כמה וכמה".
הם למדו זאת מצפרדעי מצרים שבחרו להכנס לתנורים הלוהטים ולהשרף למען הרבות כבוד ה', בעשותן את רצונו של ה', למרות שלא נצטוו לקדש את שמו באופן זה. הן לימדו את כולנו שיעור בכבוד ה'. כל הבריאה כולה, ולאו דווקא בני האדם, אלא אף בעלי החיים, הצומח והדומם, קיימים במטרה לקדש את כבוד ה' בכל העולם כולו.