שני זקנים קרעו את המסיכה מעל פניו של פרעה והפרו את שלוות השלטון האבסולוטי והמתנשא שלו. הלא הם אהרן ומשה. הראשון בן שמונים ושלש, ואחיו הצעיר ממנו במעט, בן שמונים.
שני הזקנים הללו הציבו בפניו אתגר פילוסופי מביך, שסתר את עיקרי השקפתו ועמד בניגוד לתרבות המצרית. זו התרבות המאמינה באלילות, באיתני הטבע, ובחוקיות שאינה משתנה, הכובלת את האדם לאזיקי התנהגות קבועים. וכך אמרו השניים בהכנסם לארמון: "כה אמר ה' אלוקי ישראל: 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר'" (שמות ה', א').
משפט זה כולו מהפיכה! כיצד יתכן, שפרעה יכיר בהופעת 'אלוקים' שהוא מעבר לטבע העולם? כיצד יאזין לישות המשוחררת מאזיקיהם של חוקי הטבע, הדורשת דרור לעבדים. הן ישות זו טוענת שהאדם אחראי למעשיו מבחינה מוסרית, משום שהוא נושא בקרבו את צלם האלוקים, כלומר, שהאדם הוא בן-חורין!
זהו אתגר מפחיד, העלול לקעקע את אושיות ארץ הנילוס. אדם, ובוודאי מושל עליון, אינו אוהב רעיונות חדשים העלולים לזעזע את השקפת עולמו לגבי המבנה ואורחות החיים של חברתו. על כן, דחה פרעה את האתגר והתבצר בעמדותיו: "ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה'" (שם ב').
תשובה ספקנית זו גררה אחריה את מסכת עשר המכות. מכות אלו לא נועדו להעניש את פרעה על דיכוי בני ישראל ושיעבודם. מטרתן היתה לחנכו, להעמידו על טעותו, לאלפו בינה ולהביאו להכרה בדבר אחריותו של האדם למעשיו.
פסוק אחד במערך המכות מושך את תשומת לבנו. פסוק החושף פן מעניין באופיו של האדם בכלל, שבמקרה זה פרעה הוא המייצגו נאמנה.
היה זה בעקבות מכת דבר, שבה נאמר: "כה אמר ה' אלוקי העברים: שלח את עמי ויעבדוני. כי אם מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם, הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה… דבר כבד מאד. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר" (שמות ב', ד').
מאחורי מכה זו עמדה שאלת ההשגחה הפרטית של האלוקים על העולם ועל האדם. לפי השקפתו של פרעה לא תיתכן התערבות אלוקית עד כדי ירידה לפרטי הפרטים של המתרחש בעולמנו.
מושג ההשגחה הפרטית הוא מאבני היסוד של תורת האלוקות מבית מדרשו של אברהם. למשה היה חשוב שמציאות זו תומחש לפרעה בצורה דרסטית שאינה משתמעת לשתי פנים. רק האמונה במציאות ההשגחה הפרטית מסוגלת לרפא את לבו הסורר של פרעה האכזר. ידיעת פרעה שקיימת צפיה מתמדת על מעשיו, מלווה בדרישה שייטיב את דרכיו, מסוגלת לגרום לו שישנה כיוון וישוב להיות אדם במיטבו.
מכת דבר תמחיש לו אמת זו בעליל. אם יווכח ש'מחלה מדבקת' זו תפגע במקנה בצורה סלקטיבית, שה'נגיפים' יבחרו רק את פרות מצרים ויתרחקו ממקנה בני ישראל, או אז יראה במו עיניו את מציאותה של ההשגחה העליונה. אם גם יזכור שהתרחשות זו נאמרה לו מראש, ללא ספק ישתכנע. וכי מה משכנע יותר מראיית העין?
אולם פרעה התעלם: "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם" (שם ט', ז').
האמת הוטחה בפניו בעוצמה רבה, אך הוא טמן את ראשו בחול.
קול בקרבו לחש באוזני פרעה ואמר לו: "נכון שמקנה ישראל לא מת במגיפה, נכון שזו הוכחה שמשה מדבר אמת, אולם איך אציג את עצמי לעיני עמי ככלי ריק? מה יאמרו עלי? הרי אתמול התעקשתי וגרמתי לכך שהעם יוכה במכות איומות, ואילו עתה אהיה מוכן לשלוח את העבדים ולוותר לדרישת משה? מה יהיה עלי, על מעמדי בעיני בני עמי?
לכן, פרעה קבע בנפשו והחליט: "יהי מה, עלי להילחם עד הסוף", שנאמר: 'ויכבד לבו ולא שלח את העם'" (שם).
פרעה נהג בעוורון. כך נוהגים גם אנו, לא פעם ולא פעמיים!