מידת הדין ומידת החסד
יש להקדים ולבאר שני מושגי יסוד מהותיים מאד, בהבנת ההנהגה האלוקית בעולם:
א. אלוקים מנהיג את עולמו בשתי הנהגות שונות, ואף הפוכות האחת מחברתה: "מידת החסד" מחד גיסא, לעומת "מידת הדין" מאידך גיסא.
ב. ה"השגחה האלוקית" מופיעה בשתי צורות התגלות: פעמים היא גלויה וברורה, ופעמים היא נסתרת, עד שבאופן טבעי היא מעוררת תמיהות וטענות.
המפתח להבנת הענין נמצא בדברי ה"אור החיים", בפרשת בלק, המברר שם את כוחה של הקללה: מדוע ומנין שואבת היא את כוחה להתממש? שהרי בהסתכלות שטחית נראית הקללה מיותרת או חסרת כל תועלת. שכן אם חטא האדם המקולל בעבר, והקללה הזאת על השלכותיה אכן מגיעה לו כעונש על חטאיו, אם כן, לאיזה צורך נדרשת הקללה, ומה היא מוסיפה. הרי גם בלעדיה ייענש החוטא, וממילא היא מיותרת?
מצד שני, אם מדובר באדם נקי מחטאים, ועונש הקללה אינו מגיע לו, הרי ברור שהקללה לא תזיק לו, כי הקב"ה אינו מרע לאדם על לא עוול בכפו, וממילא הקללה הינה חסרת כל תועלת?
תחילה יש להקדים ולבאר את הנהגות החסד והדין, ומתי משתמש אלוקים בכל אחת מהן.
הנהגתו (מידתו) העיקרית של הקב"ה, שבה הוא מנהיג את עולמו, היא מידת הרחמים, שמשמעותה: כבישת הכעס על החוטאים ואי הענשתם. הכוונה, שמידת הדין נמצאת "בהמתנה", עד שמגיע רגע מסויים, שבו היא גוברת על מידת הרחמים, והחוטא נענש.
רגע זה מתרחש באחת משתי האפשרויות הבאות:
א. בזמן שאלוקים כועס, הוא מייפה את כוחה של מידת הדין לפעול.
ב. כאשר מישהו מקלל את החוטא, מועילה הקללה לעורר את מידת הדין ולהגביר את כוחה.
מאחר שלקללה אין כל כח עצמי, אלא רק לעורר את מידת הדין על החוטאים, ממילא ברור, שאם המקולל הוא צדיק ונקי מחטאים, לא תהיה לקללה כל משמעות.
נמצא שיש שתי הנהגות מנוגדות, שבהן מנהיג אלוקים את העולם:
מידת הדין – זוהי הנהגה הפועלת בהתאם לדין המדוקדק, וכאשר האדם חורג אף במשהו מציוויו של אלוקים וחוטא, מידת החסד מקטרגת עליו ותובעת להענישו.
מידת הרחמים – החסה וחומלת על החוטא גם כאשר על פי דין יש להענישו.
המציאות השכיחה שבה רשעים רבים אינם נענשים על חטאיהם, אין משמעותה חלילה, ש"אין דין ואין דיין" ושאלוקים אינו מעניש את החוטאים. משמעותה שהאלוקים, ברוב רחמיו, מעדיף את מידת הרחמים כדי לאפשר לרשע לשוב בתשובה, כשאת עונשו על חטאיו יקבל לאחר מיתתו.
ההשגחה הגלויה והנסתרת
נוסף לשתי הנהגות אלו – הדין והרחמים, קיימים גם שני מצבים של גילוי השגחה אלוקית בעולם.
ההשגחה האלוקית היא "היד המכוונת" את כל מאורעות העולם בכלל, החל מהפרטים הגדולים ביותר, כדוגמת: חום השמש או ירידת הגשמים, שבהם תלויים חיי כל הנבראים, ועד לפרטים "הקטנים" של הענשת החוטאים ומתן שכר לצדיקים.
להשגחה האלוקית יש שתי פנים:
ההשגחה הגלויה שבה הצדק האלוקי גלוי ונראה לעין, כאשר הצדיקים מקבלים את שכרם, ואילו הרשעים נענשים על כל עבירה.
ההשגחה הנסתרת – זוהי ההנהגה השכיחה בדורות אלו, שבה הבורא מסתיר את נוכחותו ואת שליטתו במאורעות.
גם במציאות זו, הבורא הוא השולט על כל המאורעות, אלא שהוא עושה זאת בצורה נסתרת, באופן שלעין האדם האנושית נראה כאילו העולם מתנהל ללא "יד מכוונת", וכל איש עושה את הישר בעיניו.
הנהגה נסתרת זו, היא העומדת מאחורי המציאות התמוהה, שבה הרשעים יכולים להתנכל לצדיקים. מציאות זו יוצרת תחושה מוטעית, שלרשע מכוח בחירתו, יש יכולת בלתי מוגבלת להמית או להזיק למי שיחפוץ.
אך כאמור, זו אינה אלא אשליה ואחיזת עינים. מאחר שלשום נברא, ואף לא לבני האדם בעלי הבחירה, אין כל יכולת באשר היא לגרום נזק או צער כלשהו, למי שצרה זו לא נגזרה עליו משמים כעונש על חטאיו.
אלא שבמקרים רבים, אף כאשר העונש אכן ראוי להגיע, הקב"ה חפץ שהשגחתו תהיה נסתרת. זאת כדי לאפשר את הטעות או את הספק למעוניינים, שכביכול, יש לבעלי הבחירה יכולת עצמאית לעשות כחפצם.
אף אותם כוחות (כדוגמת קללות וכן יכולת הבחירה), שלכאורה, יש להם יכולת פעולה והשפעה עצמאית אף בניגוד לרצון ה' – אין זו אלא אחיזת עיניים כוזבת. כי יכולתם מצטמצמת אך ורק לפרט אחד בלבד: לעורר את מידת הדין על מי שממילא התחייב בעונש על חטאיו.
במקרה זה, פועלת ההשגחה האלוקית המענישה באופן נסתר, מאחורי גבו של בעל הבחירה. ייחודו של בעל הבחירה על בעלי החיים הוא רק בפרט זה – ביכולתו לעורר את מידת הדין המצויה בעמדת המתנה ולהפעילה, בעוד לבעלי החיים אין יכולת זו.