פעם היה טוב, מתרפקים זקני הדור על העבר. פעם היתה אוטוקרטיה! לאבא היתה מילה סמכותית, והילד היה מחויב לציית. פקודה של אמא היתה פקודה, ולהוראה של מורה היה משקל כבד.
_x000D_
ובכן, ברוכים הבאים לעולם החדש. החגיגה נגמרה. לא עוד סמכות וציות. תחי המהפכה!
_x000D_
רבים מכירים את ספרו של דרייקורס: "ילדים – האתגר". השקפת עולמו של המחבר הביאה אותו לשבור את כל המוסכמות הישנות בתחום החינוך, מוסכמות שתמכו באוטוקרטיה (שלטון יחיד), ולפתח שיטה שעיקרה "דמוקרטיה" – זכות הכול שווה ואיש כרצונו יעשה.
_x000D_
"ילדים", כך הוא כותב, "חשים ברגישות מיוחדת כי שוויון זכויותיהם עם המבוגרים הוא עובדה, ושוב אינם מקבלים את השלטון האוטוקרטי של יחסי שליטים ומקבלי מרות".
_x000D_
אתה כאבא אמנם יודע טוב יותר, יש לך ניסיון רב יותר. גם את, האם, מבינה בהחלט מה טוב באמת לילד. אבל מה לעשות, אין לכם מילה. דמוקרטיה! נקודה!
_x000D_
מה עושים?
_x000D_
דרייקורס מנתח את המצב: "אין בידינו שיטות שיתבססו על עקרונות דמוקרטיים, בהם נוכל לחנך ולהוביל את ילדינו. כך הגענו אל הדילמה של זמננו…"
_x000D_
כלומר, אנחנו בבעיה! אליבא דדרייקורס, יש לנו דמוקרטיה, אנחנו מחנכים לדמוקרטיה, גם הילדים רואים את עצמם כשווי זכויות, ועכשיו מה עושים?
_x000D_
אם אתה, מורה יקר, רשאי להעמידני בפינה כעונש, מדוע לא אעמידך בפינה גם אני?
_x000D_
גם דרייקורס עצמו מודה כי הדמוקרטיה אינה גלולת פלא: "קיימת מבוכה גדולה באשר לאופן השלטת עקרונות הדמוקרטיה. התחומים בין חופש לפריקת עול ובין דמוקרטיה לאנרכיה התבלבלו".
_x000D_
המסקנות: "כדי לעזור לילדינו, עלינו לפנות מהשיטה האוטוקרטית המיושנת, הדורשת הכנעה. שוב אין אנו מסוגלים עוד להכריח את ילדינו להשמע לנו. יש לעודד אותם ולהמריצם לקחת חלק מרצונם בשמירה על הסדר".
_x000D_
שני משפטים בעלי השלכה מרחיקת לכת נאמרו כאן. ראשית, הקשיבו, כל ההורים שחושבים כי עדיין יש בידם הסמכות להכריח את ילדיכם לציית, טעות היא בידכם! שוב אין אנו מסוגלים להכריח את ילדינו להשמע לנו. שנית, המסורת עברה מן העולם. כלומר, מי שלא עבר סדנה לחינוך מחדש, לא יצליח בחינוך ילדיו. הוא אנטי דמוקרט, הוא שייך לעולם הישן, הוא מסורתי מדי…
_x000D_
רצית להשתלט על חיי ילדך? מי נתן לך את הסמכות? לא מבין דרייקורס.
_x000D_
הדיבר האחד עשר
_x000D_
"היות שהדמוקרטיה דורשת שוויון, אין ביכולתם של ההורים להחזיק בתואר סמכותי", כך קובעת שיטת דרייקורס באופן חד משמעי. "סמכות רומזת לשתלטנות, לכוחו של אדם אחד להשתלט על זולתו. לשתלטנות אין מקום במסגרת של שוויון. השתלטנות, הכוח והתוקף צריכים לפנות מקום להשפעה בדרכים של אחווה. שכר ועונש מתאימים לחברה האוטוקרטית בלבד".
_x000D_
שימו לב, הורים יקרים, לא עוד פרסים, לא עוד עונשים, אלו אינם מתאימים לדמוקרטיה!
_x000D_
מדוע לא?
_x000D_
"השיטה של הענקת פרס לילדים עבור התנהגות טובה, מזיקה לא פחות משיטת העונשין. הדבר מראה על אותו חוסר כבוד וזלזול. אנו מעניקים פרס לאלו הנחותים מאיתנו, בעד שירות או מעשה טוב. בעוד שבשיטה של כבוד הדדי בין אנשים שווי זכויות, נעשים הדברים משום שיש לעשותם".
_x000D_
דרייקורס מדבר על כבוד הדדי, הווי אומר, על הדיבר האחד עשר: "כבד את בנך ואת בתך…"
_x000D_
מועצה ללא יושב ראש
_x000D_
דרייקורס לא רק מדבר על תיאוריות, הוא גם מציע עצות מעשיות ליישום. כדי להקים דמוקרטיה מכוננת הוא מגיש את רעיון "המועצה המשפחתית". זו, כמו כל מועצה מחוקקת בעולם, תתכנס אחת לזמן מוגדר, ובה יועלו הצעות לדיון. איש איש יאמר את דעתו וההחלטות תתקבלנה ברוב דעות:
_x000D_
"כל משפחה תתאים את פרטי תכנית המועצה לצרכיה היא, אך העקרונות היסודיים שווים לכל משפחה ומשפחה. לכל אחד מבני המשפחה, כולל ילדים, כמובן, הזכות להעלות בעיה לדיון. לכל אחד הזכות להשמיע את דבריו. כולם מחפשים יחד פתרון לבעיה, ודעת הרוב היא הקובעת. במועצה המשפחתית קולם של ההורים אינו חשוב יותר או קובע יותר מקולו של כל אחד מהילדים".
_x000D_
שימו לב, אין זכות וטו, אין קבינט שבו מתקבלות החלטות אסטרטגיות. הכול פתוח, הכול שפיט, הכול ניתן לשינוי.
_x000D_
להורים יש דעה מוצקה ומגובשת בתחומים רבים. הם רוצים להנחיל לילדיהם את הדרך הטובה ביותר, אך הם אינם רשאים לעשות זאת, אלא אם כן תתקבל ההחלטה על דעת הרוב. גם לזאטוטים יש חלק באותו רוב… למועצה יש יושב ראש זמני המתחלף מפעם לפעם. כל אחד מבני הבית זכאי להיות יושב ראש…
_x000D_
"כדי שלא יהיה מנהל יחידי למועצה, על היו"ר לתת את דעתו לכל אחד מבני המשפחה, שיוכל להשמיע את דברו, כקטן כגדול. אם ההורים רואים מראש שהחלטה מסוימת שנתקבלה לא תצליח, בכל זאת עליהם לפעול על פיה, למרות אי הנוחות, ולתת לתוצאות הטבעיות לעשות את שלהן".
_x000D_
אם לשם דוגמה התקבלה החלטה במועצה כי שעת השינה תועבר לשעה 12:00 בלילה, אין להורים לנסות לשנות את הדברים, אלא לתת לילדים לפעול כפי החלטת הרוב…
_x000D_
והיה, אם הוחלט כי תהיינה הארוחות מורכבות מסוכריות ומגלידה, יבצעו זאת ההורים ללא עוררין…
_x000D_
עד מתי? עד לתוצאות הטבעיות, כשיבינו הילדים בעצמם כי לא זו הדרך…

_x000D_
_x000D_

אולי כאשר תיעצמנה עיניהם של הילדים בשיעורי בית הספר… או ילכו לביקורים תכופים אצל רופאי השיניים…
_x000D_
לדבריו של דרייקורס: "ה`דמוקרטיה` תלמד את הילדים הרבה יותר מאשר דיבורים או לחץ מצד ההורים".
_x000D_
כיבוד הורים – מתנה לילד
_x000D_
היהדות היא מתנגדת ותיקה של ה"אוטוקרטיה" (שלטון יחיד), אותה שלל גם דרייקורס מכל וכול.
_x000D_
איננו תובעים את ילדינו לציות ולמשמעת מעמדת כוח, בשל היותנו מבוגרים מהם בשנים. הפרסים והעונשים הניתנים כחלק ממערכת החינוך, אף הם אינם אמצעי כוחני הבא להשליט את כוחנו על הילד.
_x000D_
לא לזאת הכוונה.
_x000D_
כאנשים האמונים על קיום מצוות התורה, אנו מחויבים אך ורק כלפי הבורא – נותן התורה, נכנעים בפניו ומקיימים את רצונו. כוחנו כהורים כלפי ילדינו נובע אך ורק מתוקף היותנו שלוחיו של האלוקים לחנך את ילדיו, שאת נשמותיהם הפקיד בידינו.
_x000D_
מה מקנה להורים סמכות כלפי ילדיהם? הציווי: "כבד את אביך ואת אמך!" מה מחייב את הילדים במורא ההורים? הציווי: "איש אמו ואביו תיראו".
_x000D_
כאשר נתבונן במצווה זו המופיעה בעשר הדיברות, נבחין בפרט מעניין:
_x000D_
עשר הדיברות ניתנו בשני לוחות אבנים. הלוח הראשון מתייחד למצוות שבין אדם למקום, ואילו הלוח השני למצוות שבין אדם לחברו. ההיגיון מורה שמצוות כיבוד הורים תופיע יחד עם הדיברות שבין אדם לחברו. אולם, למרבית הפלא, מצווה זו מופיעה דווקא בחלק המצוות שבין אדם למקום.
_x000D_
זהו סודה של המצווה. הבורא הוא שמינה את ההורים ונתן להם ייפוי כוח לחנך את ילדיהם להגשמת רצונו. ההורים אינם מלמדים את הילד לבצע את רצונם באופן שרירותי. הם מלמדים את הילד כיצד לעשות את רצונו של הבורא. ברצון זה מחויבים שני הצדדים כאחד.
_x000D_
כיבוד הורים אינו מהווה מתנה להורה, מפני שהוא מגדל את הילד (מעין שכר טרחה), אלא להיפך: כיבוד הורים הוא מתנה לילד. זהו כלי מרכזי לעיצוב אישיותו. בוויתור עליו איננו עושים לו טובה כי אם רעה.
_x000D_
סמכות אהובה
_x000D_
סמכות ההורים והגבולות שהם מציבים לילד מהווים בעבורו עוגן, תחושת יציבות ושלווה. בעזרת הגבולות הוא יודע להכיר את מקומו ביחס לכלל, והמסגרת מאפשרת לו מרחב ביטחון שבה הוא יכול לפעול, לבחור ולהתנסות.
_x000D_
ילדים הגדלים בתוך גבולות, הינם בעלי ביטחון למלא את המשימות הנדרשות מהם. ציות לחוקים מגביר את תחושת הערך של הילד ומעניק לו הכרה בכוחותיו וביכולותיו.
_x000D_
חוקים וגבולות מוכיחים גם על אהבה וגם על איכפתיות. ילד שחי במסגרת של כללים, מאמין שלהוריו איכפת ממנו. הם דואגים לו, מתייחסים אליו וקובעים עבורו חוקים.
_x000D_
אמר פעם חכם: "דור שאין בו הורים (אלא ההורים הם ידידים של הילדים), הילדים – יתומים הם".
_x000D_
ילדים שאינם גדלים על ערכים קבועים ומוצקים, ביטחונם רופף, הם מרגישים אבודים, נעשים עוקצניים כלפי חברתם, ופגיעים כלפי עצמם. בקיצור: "ילדי קקטוס". ואף אחד אינו רוצה לגדל קקטוסים בביתו.
_x000D_
למה הילד מפגין שרירים?
_x000D_
ילד מסוג זה מפגין שרירים ואינו מקבל מרות. הוא מתחצף, מטיח בבוטות את מה שהוא חושב. ברוכים הבאים לעולמם של "ילדי השרירים".
_x000D_
כהורים, אנו עומדים לא פעם חסרי אונים מול תופעת שרירי התיגר שמפגין הילד. הוא יודע מה שהוא רוצה ועומד על שלו. יש לו שיטות מפותחות שנועדו להתיש אותנו. הוא מסרב לציית, ממאן לקבל מרות ומכריח אותנו להכנע.
_x000D_
מה עושים? שואלים ההורים המוטרדים. היכן טעינו? כבר נתנו לו את כל מה שהוא רוצה, מדוע הוא ממשיך?
_x000D_
זאת בדיוק הנקודה. ההורים נתנו לו את כל מה שהם חושבים שהוא רוצה, אולם לא את מה שהוא רוצה באמת.
_x000D_
הילד רוצה גבולות! הוא מנסה להפגין שרירים ולבדוק עד כמה הוא יכול להרחיק לכת. הוא מצפה שהוריו הטובים יעצרו אותו ויציבו בפניו את הגבולות – מה מותר ומה אסור, עד כאן ולא יותר.
_x000D_
עמדות נחרצות וכללים ברורים ללא פשרות, אלה יעמדו כתריס בפני הפורענות. כאשר הילד נוכח בקיומם של כללים ברורים ומוחלטים, ללא פתח נסיגה מצד הוריו, והוא רואה שהוריו משתדלים לעזור לו לעמוד בהם, מעודדים אותו, מאמינים בו ומגלים סבלנות והבנה לקשייו, הוא ימהר להרפות את שריריו המופגנים וישוב לתקשר עם הוריו בצורה חיובית ובריאה.
_x000D_
המעגל הבלתי פוסק של מפגן כוח, גערות ומאבקים, כניעה, ושוב מאבקי כוח, יבוא לסיומו באופן מוחלט, רק כאשר ייווכח הילד שהגבולות ברורים ומוחלטים.
_x000D_
הרי בסופו של דבר, גם הוא אוהב את הגבולות המודיעים לו כי יש מי שדואג לשלומו.
_x000D_
מילה של אבא, מילה של אמא
_x000D_
"כמה פעמים אמרתי לך לא לעלות על הספה בנעליים…"
_x000D_
"למה אני צריכה להגיד לך אלף פעמים לאסוף את כל הצעצועים מהרצפה…"
_x000D_
"כמה פעמים אסביר לך שאין לוקחים בלי רשות…"
_x000D_
נו, באמת, כמה פעמים???
_x000D_
כמה פעמים נבקש, נעיר, נדבר, נוכיח, נסביר, נזכיר, נשכנע ונצעק, כדי שיואיל ה"נסיך" בטובו הגדול לעשות את בקשתנו…
_x000D_
לעתים, חודרת למוחנו מחשבה קטנה, אולי שמיעתו פשוט לקויה, אולי תעלת האוזן סתומה בנוזלים…"
_x000D_
`בדיקת גלידה` פשוטה תוכיח לנו שאין מדובר בבעיית שמיעה. נסו ללחוש בקול בינוני ומטה: "מי רוצה גלידה?" ומובטח לכם כי תגלו ששמיעתו של הילד גבוהה בהרבה מהממוצע.
_x000D_
מדוע, איפוא, אנו מדברים פעמים כה רבות, ואין מאזין?
_x000D_
ראשית, אנו עצמנו איננו משוכנעים בסמכות שבידינו ובחובתו המוחלטת של הילד לציית.
_x000D_
עלינו להפנים, כי חינוכו של הילד הופקד בידינו מידי הבורא. הוא אשר נתן לנו את המתנה המופלאה ששמה ילדים, הטיל עלינו את החובה ונתן בידינו את הסמכות לחנכם בדרך טובה וישרה.
_x000D_
כהורים המופקדים על חינוכם של ילדינו, לטובת הילדים בלבד, יש לנו מלוא הסמכות לדרוש מהם את מה שנראה נכון בעינינו. בכך אנו מחנכים את הילד להיות ממושמע וקשוב לגדולים ממנו, תכונה שתהיה חשובה לו גם בעתיד, לכשיגדל ויהיה לאיש.
_x000D_
כאשר נהיה משוכנעים בחובתו הבסיסית של הילד לציית, יכיר הילד מהר מאד בכוחה של סמכות זו.
_x000D_
אז מילה של אבא תהיה מילה ובקשה של אמא תהיה קודש…

_x000D_