אפתח בסיפור אמריקאי ידוע:
לפני שנים רבות, כאשר מסילות הברזל טרם חצו את היבשת האמריקאית, החליט אחד המתיישבים לצאת למבצע נועז במיוחד: לחצות את היבשת מחוף לחוף ולהגיע לחופו של האוקינוס השקט.
לנוכח העובדה שהמשמעות של 'מסע מחוף אל חוף' באמריקה אינה הליכה מחוף הים התיכון עד לחוף הכנרת, כמו בארץ… עברה על אדם זה תקופה קשה ומסוכנת מאד. הוא התגבר על קשיים ללא ספור, צלח נהרות, נלחם באויבים ובחיות טרף, ולאחר מאמצים ממושכים שכילו את כל כוחותיו, הגשים את חלומו. הוא טבל את רגליו במי האוקיאנוס!
הסיפור מסתיים בתיאור אדם זה הניצב בסוף דרכו, ושואל את עצמו, ספק באכזבה ספק בתהייה: "ומה עכשיו?"
סיפור עממי זה מכיל נקודות רבות המאפיינות את נפש האדם ואת דרך חייו. אחד מלקחי הסיפור הוא, שמטרות חיינו הן בעלות ערך ובעלות כוח משיכה, רק כל עוד לא הגשמנו אותן. לאחר מכן, הן מאבדות את הברק שלהן ולעתים גם את משמעותן המיוחדת.
ומכאן לנמשל. כל אדם מגיע לנקודות תצפית שהוא משקיף מהן על חייו שחלפו ולא ישובו. הוא עבר מסלול ארוך, ולעתים גם קשה. נאבק בקשיים, צלח משברים, אגר נכסים, ועתה… באחת התחנות האחרונות של חייו הוא עורך חשבון נפש: מה עשיתי עד כה? האם המסלול היה נכון? האם לא שגיתי?
באותה שעה מתגמדות מוסכמות החברה ומשתנה זוית הראיה. יחס מיוחד ניתן אז לחלק מהמעשים, לאלה שיש להם ערך נצחי, למעשים הטובים שהותירו אחריהם רושם שאינו נמחה. על שפת האוקינוס ניצבת היהדות ומכריזה: "העולם לא מסתיים! החיים נמשכים!" נכון, הם משנים צורה, היבשה הופכת לים. אולם יש חיים לאחר המוות! הנשמה שהיא עיקר האדם, נותרת נצחית. היא תחיה לעד!
בנקודת המעבר שבין שני העולמות קיימת חשיבות מיוחדת למעשי המצוות, להטבה, לאמונה, לצעידה במסלול שעם ישראל צעד בו במשך אלפי שנים. במסלול זה, מכלול העשייה בשנות הנעורים אינו גורם אכזבה בגיל מבוגר. לחיים במסלול זה קיימת משנה סדורה, יש ערך בר-קיימא למעשי האדם.
חשוב להדגיש, לא כפי שרבים סבורים בטעות: גם לאורכו של המסלול זוכה האדם הצועד בו לחיי אושר. הדרך מעניינת, והאדם חש סיפוק רב. נכון, הדרך אל היעד אינה קלה, אולם 'התשלום הוא במזומן'. לאורכה של כל הדרך, לאורכן של כל שנות החיים, האדם מסוגל לדלות מבארה של היהדות מלוא חופניים שמחה ואושר.