לא אחת, במיוחד כאשר עולה על הפרק בעיה אקטואלית הקשורה לשמירת ההלכה, מצטיירים הרבנים בעיני התקשורת כעקשנים המקפידים על קוצו של יוד, ואינם מוכנים לבוא לקראת הציבור. מתריסים כלפיהם, שאם הם מעוניינים שהתורה תהיה נחלת העם, עליהם להתאים את עצמם לדרישות הזמן, להתפשר עם המציאות ולא להתחפר מאחורי דרישות ההלכה שאינן ברות ביצוע בעידן המודרני.
האשמות מסוג זה אינן אלא תוצאה של אי-הבנה מצערת. אנשים סבורים, שהתורה ניתנה ביד הרבנים כחומר ביד היוצר, ויש לרבנים אפשרות לשנות בה חוקים כאוות נפשם. לאמיתו של דבר, לא ניתנה בידם סמכות זו. חוקים שנחקקו ע"י בני אדם אפשר לשנות ואף לבטל כליל, אולם התורה ניתנה לנו משמים. תפקידם של הרבנים הוא להבין ולבאר את חוקי התורה וליישם אותם בעולם המעשה, אך לא יעלה על הדעת שמישהו ישנה אפילו הלכה אחת מפני צורך הזמן.
התורה רואה בדרישה להתאים את חוקיה לרוח הזמן את תחילת התפוררותם המוחלטת של ערכי התורה. דורשי 'ההתאמה' אינם דורשים את טובת התורה, אלא את ביטולה בשלבים.
בסוף ספר ויקרא מתארת התורה את התהליך הצפוי של עזיבת התורה: "ואם בחוקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, לבלתי עשות את כל מצוותי, להפרכם את בריתי" (ויקרא כו, טו).
ארבעה שלבים מוזכרים כאן. בשלבים הראשונים ניתן לחשוב שאין כאן אלא 'התאמת חוקי התורה לרוח הזמן', וויתור חלקי על מצוות 'בשנות האלפיים', אולם בשלב הסופי צצה המטרה שחותרים אליה לאורך כל השלבים: "להפרכם את בריתי" – ניתוק מוחלט בין עם ישראל לא-לוקים, הפרת ברית, שמשמעותה בגידה.
בתורה יש 'חוקים' – מצוות שטעמן אינו מובן לנו, כדוגמת שחיטה, כשרות, פרה אדומה ועוד, ו'משפטים' – מצוות שהשכל האנושי מחייב אותן, כגון איסורי רציחה וגזילה, שמירת המסגרת המשפחתית, מצות צדקה ועוד. בשלב הראשון מדובר על עזיבת החוקים, ולאחר מכן גם על הפקרת המשפטים. בסוף לא נותר כל זכר לתורה. הפרצה אינה סטאטית, היא גוררת אחריה את קריסת כל הבנין.
ואכן, ההיסטוריה מאשרת את מה שהתורה חזתה מראש.
החוקים היו היעד הראשון שתנועת ההשכלה הסתערה עליו. בעידן האמנציפציה, כאשר המגמה היתה להשתוות לסביבה הלא יהודית ולהתבולל בה, ביקשו רבים למחוק את סימני הזיהוי המובהקים של היהודי. אמנם לא היתה אז כוונה גלויה לוותר כליל על המורשת היהודית, אך קשה היה לסרב להזמנה של ידיד, רק משום שהוא גוי, והאוכל שהוא מגיש אינו כשר. הססמה היתה: "היה יהודי בביתך, ומשכיל בצאתך". כך אמנם אירע שהחוקים הם ש'נעלמו' בראשונה.
התהליך לא נעצר. הדינמיקה עשתה את שלה, והמשכילים הגיעו לשלב חדש. "את משפטי תגעל נפשכם". גם את המצוות שאינן מעוררות גיחוך בחברה החילונית, וניתן לשמור עליהן בגלוי, בלי להחשב כ'נחשל' – גם אותן הם לא רצו לשמור. לאחר שנקלטו בחברה שערכי היהדות זרים לה, ביקשו לנהל אורח חיים המקובל בחברה זו, אורח חיים שאין בו כל סממן יהודי.
בסופו של דבר לא הסתפקו המשכילים בחילוניות גרידא. גם לחברה חילונית יש ערכים מוסריים, ולעומת זאת למי שפרק את עול התורה לא ינעם להיות מוגבל. הוא מעוניין 'להתקדם' יותר מכולם, "אני אדון על עצמי, ואעשה רק מה שנראה נכון בעיני". "לבלתי עשות את כל מצותי" – הם אינם מוכנים להיות כפופים למגבלה כלשהי, הם מבקשים להתנתק לגמרי מבורא העולם, בבחינת: "להפרכם את בריתי", ניתוק הקשר עם האמונה וההוויה היהודית.
התהליך, שהתרחש באופן כה ברור בשנים ההן, בא ללמד על המגמה הכללית. כאשר נשמע דרישות לגמישות בהלכה, לצעידה לפי רוח הזמן, נדע שמאחוריהן מסתתרת תכנית כוללת לעקירת כל זיק של יהדות.