כאשר ישב עם ישראל על אדמתו ובית המקדש עמד על מכונו, נזדמנה לעם כולו, אחת לשבע שנים, מצווה נדירה – מצוות "הקהל". מעמד נכבד זה היה מתקיים בחג הסוכות שחל לאחר השנה השביעית – שנת השמיטה.
כל עם ישראל – אנשים, נשים וטף, התכנסו בבית המקדש, והמלך היה קורא לפניהם בתורה.
החשיבות הרבה שמייחסת התורה למעמד "הקהל", ניכרת בעובדה שהתורה מחייבת את השתתפותו של כל העם בקיומה של מצווה נדירה זו. גם הנשים, הפטורות ממצוות העליה לרגל, היו עולות לרגל במועד זה לבית המקדש כדי להשתתף במצוות הקהל.
מעמד זה היה כעין חזרה זוטא על מעמד הר סיני, לפיכך היו הכול חייבים להשתתף בו. כאן הוכרז פעם נוספת כי התורה היא הציר המרכזי של חיי העם, ועל פיה מתנהלים כל ענייני האומה. לפיכך, הקורא בתורה היה צריך להיות דווקא המלך, כנציג העם. בקריאתו בתורה השתמע, שאף הוא כפוף להוראות התורה, וכל סמכויותיו נובעות ממנה.
מדוע קבעה התורה את מועד המעמד דוקא במוצאי השנה השביעית, שנת השמיטה? ומהו הקשר הפנימי בין מצווה זו לבין חג הסוכות?
מצוות "הקהל" נועדה לחזק את הרגשות של יראת השמים בלבבות. הדבר דורש הכנה רבתי. לכן, רק לאחר שנת השמיטה שבה שבתו ישראל ממלאכת הקרקע, ושביתה זו נוצלה, כהכוונת התורה, לעיסוק מוגבר בתורה ובעבודת ה`, הם נעשו ראויים להתכנסות זו. נוסף לכך, לאחר ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם נטהרו ישראל מעוונותיהם, ולאחר שהתעלו עוד יותר, עד שזכו להתכנס בסוכה המסמלת את מושג "צילא דמהימנותא", צל האמונה, הם הגיעו למדרגה רוחנית גבוהה ולמעמד הנשגב שהזכיר את מעמד סיני.
מעמד "הקהל" בחג הסוכות מהווה סיום אדיר לשנת השמיטה שכולה קודש לה`. עם זאת, מעמד נאדר בקודש זה מהווה גם פתיחה נאותה לשנים שיבואו לאחריה. מיד לאחר תום שנת השמיטה, שוב יוצאים החקלאים לעבד את שדותיהם, לחרוש ולזרוע. במעבר מאוירת הקודש של שנת השבע לאוירת החולין של עבודת הקרקע, קיים סיכון מסויים של התקשרות מיותרת לחומריות. מעמד "הקהל" נועד לחזק את עובדי האדמה, שגם בשש השנים הבאות לא יהפכו לעבדים לקרקעותיהם ולכרמיהם. דווקא אז חשוב להדגיש, כי העבדות היחידה המוכרת בעולמו של יהודי, היא העבדות לאדון כל הארץ, שפירושה המעשי – התקשרות לתורה ולמצוותיה.
כאמור, כיום אין באפשרותנו לקיים את מצוות "הקהל", אולם אנו חייבים לעשות כל מאמץ כדי לרכוש את האמונה והבטחון בבורא. כאשר כל אלו יצורפו יחדיו, נוכל לקוות, שיקויימו בנו דברי חז"ל: "במוצאי שביעית בן דוד (המשיח) בא" (מסכת סנהדרין דף צ"ז, א`).