השבת שקוראים בה בתורה בפרשת 'בשלח' נקראת 'שבת שירה', על שם שירת הים שאמרו בני ישראל אחר קריעת ים סוף, והיא אמורה בפרשה זו.
_x000D_
ישראל ייחדו את שם השבת הזו על שם השירה, כי שירה זו שייכת לכל העם בכל הדורות; שכל דברי התורה – הקדוש ברוך הוא מדבר וישראל שומעים, ופרשה זו – ישראל מדברים, והקדוש ברוך הוא וכל פמליותיו מאזינים להם.
_x000D_
באותה השעה נתרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה. בכוח השירה שאמרו על שפת הים נטעו הם שמחה בלב כל זרע ישראל עד סוף כל הדורות. מאז, בכל עת שיהיו נושעים מאויביהם ומתרווחים מצרותיהם ירון ליבם ויישאו המה שיר ושבח לא-ל מושיעם, כמו שכתוב בשירה זו: "ויאמרו לאמור"; השירה שאמרו אז פעלה "לאמור" לכל הדורות.
_x000D_
שירה זו אמרו ישראל מתוך שלמות האמונה ולא מתוך התפעלות הנפש למראה הניסים והנפלאות, וזה כוחה. ההתפעלות חולפת-עוברת, אבל האמונה נקבעת בלב וקיימת לעד. לא אמרו ישראל שירה עד שהאמינו שכל השיעבוד והעוני שעבר עליהם עד עתה, וכל הניסיונות שעתידים לעבור עליהם – הכול חסד ה' הוא. אין לישראל שמחה ואין להם חיים אלא מכוח אמונתם בה', כמו שנאמר כאן "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ומייד לאחר מכן – "אז ישיר ישראל את השירה"; וכן כתוב (תהלים צז, יא): "ולישרי לב שמחה", ונאמר (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה".
_x000D_
השירה שאמרו ישראל על הים, נאמרה אחר שכל צבאות השמים נתמלאו שירה ורינה למלכם, וכל ברואי מטה הודו לה' ואמרו: "כי גדול ה' מכל האלוהים!" רק כשהתפרסם כבוד מלכותו יתברך בכל העולם פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, זהו שנאמר "אז ישיר", אז – ולא קודם לכן, אז – ולא לאחר מכן.
_x000D_
אילו אחרו שירתם – לא היה כל היקום עונה אחריהם שירה, כי כבר היה עובר רישומו של המאורע; אילו הקדימו ואמרו שירה מייד בצאתם ממצרים – היו אומרים להם: הודו לפרעה כי הוא שלח אתכם לחופשי. כעת, כשכל סוס פרעה, פרשיו וחילו טובעו בים סוף – נאה השירה וראוי להם לומר (שמות טו, א): "אשירה לה' כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים, ה' ימלוך לעולם ועד!"
_x000D_
"אשירה לה'" – לבדו, כי אין עוד מלבדו!
_x000D_
"כי גאה גאה" – רק הוא לבדו יכול ללבוש גאות, וגאוותו מתגאה ועולה תמיד. לא כן גאוות אדם שמשפילתו; בגאוותו הוא רוצה לעלות שחקים – ויורד תהומות.
_x000D_
"סוס" – הכוח והעוצמה שבברואי מטה.
_x000D_
"ורוכבו" – מהי כל הבריאה ועל מה גאוותה בפני גאות הקדוש ברוך הוא על הים בשוא גליו? הלא את כולה "רמה בים", "ירה בים" – כמי שמשליך בידו חפץ קל, מעלהו מעלה ומורידו מטה!
_x000D_
מי אתה, הים הסוער, וכל משברי גליך על עוזם ותוקפם, בפני בניו אהוביו של הקדוש ברוך הוא, הכל יכול? סוערים הם המים, גועשים הגלים ורותחים התהומות, אומרים להציף תבל – והנה רוח יוצאת מאפו, ומייד –
_x000D_
"נערמו מים" – כאילו חול היו, ולא מים.
_x000D_
"נצבו כמו נד נוזלים" – כאילו לבני בנין היו, ולא נוזלים.
_x000D_
"קפאו תהומות" – כאילו גושי קרח היו, ולא זרמי מים רותחים.
_x000D_
"בלב ים" – התהומות לא יבשו אלא זרמו למטה כתמיד, ורק כשהגיעו לרגלי ישראל – "קפאו, בלב ים".
_x000D_
מי עשה כן? מי פעל כן? – כוח אהבתו של ה' לעמו היא שעמדה להם בהצלתם הפלאית.
_x000D_
מי אנו ומה כל גדולתנו ותהילתנו לפני ה', מלכו של עולם היוצר הכול והנוהג בחסדו עם כולם? גאולים נכנסנו לים, בני חורין, מרוממים ומנושאים – ועבדים יצאנו ממנו, עבדי ה'. את כל הגדולה והתפארת אנו מחזירים לך אלוקינו, כי אנחנו עבדיך ואתה מלכנו – "ה' ימלוך לעולם ועד!"
_x000D_
לא הייתה בריה בעולם ששרה לקדוש ברוך הוא שירה נאה מזו, ועל כן חביבה שירה זו על ישראל והם משתעשעים בה; אומרים אותה בכל יום ויום, וקוראים אותה בציבור בניגון נאה ובשמחה גדולה שבת אחת בשנה, ואף עושים כבוד לשבת זו ומעטרים אותה בשם "שבת שירה".
_x000D_
יש נוהגים שבשבת שירה מפזרים בחוץ משיירי מאכלי השבת, כדי שיאכלום עופות הבית וציפורי הדרור. זאת משום שקוראים בשבת זו על המן שירד לישראל במדבר (שמות טז): "אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה", "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, ולא מצאו".
_x000D_
האנשים שיצאו ללקוט ביום השביעי רשעים היו, הם ידעו שהמן לא ירד בשבת כדבר משה. מה עשו? הלכו בלילה ופזרו בשדה מן מכליהם על מנת לאסוף אותו בבוקר ולהביאו למחנה לעיני כל העם. מטרתם הייתה שיאמרו ישראל: משה שקרן הוא, ובודה מצוות מליבו. והנה בבוקר יצאו ללקוט – ולא מצאו. הציפורים באו בעוד לילה, לקטו את המן מהשדה והותירו אותו במקום רחוק, כדי שיאמנו דברי משה וכדי שהשבת תהא מקודשת בעיני כל העם.
_x000D_
לפיכך ראויות הצפרים ליטול שכרן, ודווקא בו ביום שמזכירים את צדקתן.

_x000D_