התורה מצווה למנות דיינים כשרים, והיא מסמיכה לכך את איסור עבודה זרה (דברים ט"ז-י"ט, כ"א): "לא תטה משפט וכו', לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה'". מסמיכות העניינים למדו חכמינו (סנהדרין ז', ב'): "שהמעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נטע אשרה אצל המזבח".
_x000D_
מבקשים אנו להבין את ההשוואה שבין שני מעשים חמורים אלו. אם כוונת חכמים להפליג בחומר מעשיו של הממנה דיינים לא ראויים, מדוע הם מצאו לנכון לדמותו דווקא לנוטע אשרה ולא לעבודה זרה אחרת? הסיבה היא שכל עבודה זרה ניכרת היא לכל, וכל הרואה יודע כי עבודה זרה היא, לא כן אשרה, אשר אינה אלא עץ ככל העצים, ומצורתה לא מכירים את מהותה. גם דיין שאינו הגון אינך מכיר את מהותו שכן לבוש הוא באיצטלה של רבנים, אבל בפנימיותו נגוע הוא, טועה ומטעה את הרבים.
_x000D_
אדם הבוחר בדיין שאינו הגון, ומעדיפו על פני אחר הראוי לכך באמת, אין זה אלא מפני שהוא מעדיף צדדים חיצוניים נאים, על פני תוכן פנימי משובח. אפשר שאותו אדם הלך שולל אחר יופיו החיצוני של המועמד או שהעדיפו מפני רוב עושרו. תכונות אלו אינן יכולות להוות תחליף למעלות רוחניות פנימיות שצריכות להיות נחלת שופט בישראל.
_x000D_
גישה פסולה זו מזכירה את עובדי האלילים הקדמונים שהיו נוטעים אשרה ליד מזבחותיהם. בסתר ליבם הם ידעו שהעבודה זרה אין בה ממש, אלא שבאמצעות שימוש באביזרים חיצוניים נאים, הם משכו את לב הבריות אחריה. האשרה הינה אילן נאה, וכאשר היא סמוכה להיכל מפואר של עבודה זרה, יש בכוחם של אלו לשבות לבבות של אנשים שטחיים ולהוליכם שולל. הבריות תרות אחר ברק חיצוני, ואינן חשות שאין ממשות מאחוריו.
_x000D_
הפרנס שטעה למנות דיין שאינו הגון, קיים במעשיו ריח של דרכי עבודה זרה. זוהי הדגשה יתרה של נוי חיצוני והתעלמות מצדדים רוחניים פנימיים.
_x000D_
העבודה הזרה לבשה בשעתו צורות רבות ושונות. הצד השווה שבהן, שהן באו להעניק הילה של קדושה לעניינים שלא היה בהם ממש.
_x000D_
לפי עדות חז"ל, בימים שקדמו לעזרא ולנחמיה היה בעולם יצר אדיר של טומאה, והוא זה שדחף לעבוד עבודה זרה. אולם עדיין איננו מבינים באלו אמצעים השתמש היצר הרע כדי ששטות זו תיקלט בלבבות.
_x000D_
התשובה היא שעל התוכן החסר בעבודה זרה, חיפתה חיצוניות מפוארת. הנוי החיצוני הסיח את הדעת מחסרון המשמעות. הם לקחו את פסליהם והציבו אותם על הרים רמים, על גבעות נישאות או תחת עצים רעננים, והרי לפנינו פעלול חיצוני המשווה לצלם גובה, נוי ואולי גם יראת כבוד.
_x000D_
על כך אמרה התורה (דברים י"ב, ב'): "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים". היא רמזה שכדי להוכיח את אפסות אותם אלילים, אין צורך אלא לנתקם מן המקום הנאה שבו הם מוצבים, ומיד תתגלה חרפתם לרבים.
_x000D_
כל צורות הפולחן של עבודה זרה התרכזו ביופי ובנוי חיצוניים. אילו ניסו אותם בני האדם לחדור אל הפנימיות, היה השקר מתגלה מיד.
_x000D_
מה רחוקה גישה זו מגישת התורה, להבדיל. כל מצווה בתורה יסודה במעמקי הפנימיות. אמת התורה חודרת עד לשיתין.
_x000D_
לעתים אין הבדל בין המראה החיצוני של דמות אדם המעוצבת בזהב, בכסף או בשעוה, לבין אדם אמיתי ולא כלום, ופעמים שהיא גם נאה יותר. אולם כל השוואה בינה לבין אדם אמיתי היא מגוחכת. ההבדל נעוץ בתוכן הפנימי המצוי באדם, ובהעדר כל פנימיות בפסל הדומם. מאמיני שאר הדתות בעולם משקיעים הרבה עמל ומשאבים בצדדיהם החיצוניים, אך כיון שאין בהם פנימיות, טופחת אפסותם על פניהם.
_x000D_
התורה אינה שוללת את הנוי החיצוני, כאשר הוא מוגדר במסגרות המתאימות, אולם היא מתנגדת לו בחריפות כשהוא בא על חשבון התעלמות מתוכן רוחני פנימי.
_x000D_
התורה יודעת כי לאדם יש משיכה ליופי ולנוי חיצוני מעצם טבעו. התורה לא באה לשלול זאת, והיא מצווה להשתמש בחוש זה כמסייע לעבודת ה'. בגדי הכהונה שלבשו הכהנים בעת עבודתם, ושבלעדיהם היתה עבודת המקדש פסולה, נעשו לכבוד ולתפארת. היו אלו בגדים מפוארים שכמותם לבשו רק מלכים ויחידי סגולה, אולם אסור שיופי חיצוני זה יפגום, אפילו במעט בקדושת הכהונה. ביום הכפורים היה הכהן הגדול פושט את בגדי הזהב ולובש בגדי לבן פשוטים. ביום זה ניתן היה לדלג מעל גינונים חיצוניים ולעסוק בפיסגת עבודת הקודש מבלי להזדקק לעטיפות של יופי חיצוני.
_x000D_
אמר שלמה המלך (משלי ל"א, ל'): "שקר החן… אשה יראת ה' היא תתהלל". החן והיופי החיצוני לא יוכלו להוות תחליף ליראת השם, שהיא העיקר הגדול שבו יתהלל המתהלל.
_x000D_
גם בדור שבו קוראים לשקר "חן", וגם אם הבריות מכנים את ההבל כ"יופי", האמת אינה משתנה ו"אשה יראת ה' היא תתהלל".

_x000D_