אל הרבי מסלונים בעל הנתיבות שלום זי"ע  היה מגיע מידי פעם תלמידו , איש חינוך , עם רשימה של תלמידים הזקוקים לעונשים… כדי לקבל את אישורו. הרבי שם לב שהייעוץ נסוב תמיד סביב הענשה… פנה אליו הרבי ואמר: ראה, איש חינוך אידיאלי צריך להיות שילוב של: "ימין מקרבת ושׂמאל דוחה", אני מבין שיש כאלה שעבורם זו דרישה מוגזמת … הם צריכים להחליט בין ה"ימין מקרבת"  ל "שׂמאל דוחה", מדוע א"כ כשיש אפשרות אחת בחרת דווקא ב- שׂמאל הדוחה?!….
_x000D_
פרשת שלח עוסקת בחטא המרגלים ותוצאותיו. למעשה זה ישנן  שלוש צלעות. צלע אחת – הם עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ, הצלע השנייה – הם שני המרגלים – כלב בן יפונה והושע בן נון שחלקו עליהם ושבחו את הארץ. והצלע השלישית – עם ישראל אשר קבלו  באמונה את דברי הגנאי על הארץ ופרצו כולם בבכי קולקטיבי כנאמר: "ותשׂא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד א') רש"י במקום מפרש שאלה אשר נשאו קולם היו הסנהדרין! ובנוסף להרמת הקול והבכי הם פתחו בתלונות קשות  ביותר על משה ואהרן עד כדי רגימתם באבנים.
_x000D_
הילקוט שמעוני מתאר את השתלשלות העניינים עם בואם של המרגלים: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: "דברי נרגן כמתלהמים" – כאדם שיש לו מת והוא צווח ובוכה, כך הם כיון שבאו מִתּוּר הארץ עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל כל אחד ואחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו: מה לך מרי? (אדוני) ובעוד שהוא עומד 'עושה עצמו' נופל לפניהם… אומר להם: אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי… היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם? היאך הן עתידים לשלוט בכם? מי יוכל לראות פני אחד מהם?…
_x000D_
מיד הם כולן גועין בבכיה בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר… אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חברו מבכה שבטו, וכן כל אחד ואחד עד שנעשו שישים ריבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום. מנין?: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם".
_x000D_
תוצאותיה של בכיה זו היו קשות מנשא. כל אנשי הדור שזכו לצאת ממצרים, לא זכו להיכנס לארץ ישראל ומצאו את מותם במדבר. ולא רק הם, אלא כולנו סובלים עד היום מאותה בכייה של העם כפי הנאמר בגמרא: "אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות חרב הבית בראשונה ובשניה". (תענית כ"ט)
_x000D_
פלאי פלאים! עם שלם בוכה מפחד! יש להתבונן בפשר בכייה קולקטיבית זו, בכף אחת של המאזניים  עומדים  עשרה ראשי שבטים שכבודם במקומם מונח, מפחידים ומייאשים את העם. אך מולם בכף השנייה – מלבד כלב בן יפונה ויהושוע בן נון עומדים שני גדולי ומנהיגי הדור, עמודי העולם – עמוד התורה ועמוד העבודה: משה רבינו ואהרון הכהן!! עַם אשר ראה עין בעין ניסים ונפלאות שנעשו על ידם, ובמעמד הר סיני  שבו הקב"ה התגלה לעולם והכריז על משה רבינו כנביאו היחיד והבלעדי כפי הנאמר: "ולא- כן, עבדי משה בכל-ביתי, נאמן הוא פה אל-פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (שם, י"ב ז') עומדים משה ואהרון ומפיחים תקווה גדולה: "הארץ טובה מאד מאד" ומבטיחים בשם ד' שאנו נכבוש אותה בהצלחה מרבית! על מה א"כ הבכי?!  כיצד אותם עשרה מטים את הכף מתקווה לייאוש?! מי עומד מול מה?!
_x000D_
ובכלל יש להתבונן בפִּשְרה של אותה בכיה. זהו בכי על חשש עתידי, הלא מדובר בדור דעה שהקטנה בנשותיו ראתה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן במעשה המרכבה, האם לא נמצא שם איזה  'מבוגר אחראי' שירגיע את השטח?…  חששות יוצרים  באופן טבעי  פחדים ודאגות, אך בכייה, זעקה, ונהי?!
_x000D_
נראה שהתשובה כתובה בספר "כלבו" שם מובאת תשובת המהר"ם המדריכה תלמיד הנוסע לארץ ישראל: "וששאלת להודיעך עיקר המצווה ההולך לארץ, ואם מוחלים לו על כל עוונותיו? כפי שמפורש בגמרא בכתובות, אכן, נמחלים לו עוונותיו, ובלבד שיהא פרוש מכאן ואילך ויזהר מכל מיני עוון, ויקיים כל המצוות הנוהגות בארץ, אם יחטא ייענש יותר מאם חטא בחו"ל! כי ה' דורש אותה תמיד, ועיני ה' והשגחתו תמיד, ואינו דומה מורד בפלטרין, למורד חוץ לפלטרין, והיא "ארץ אוכלת יושביה".
_x000D_
שואלים בעלי המחשבה היאך כתב הוא על ארץ ישראל שהיא: "ארץ אוכלת יושביה", הרי אלו הן דברי המרגלים? האם המהר"ם חלילה החזיק  אחר דבריהם?!
_x000D_
ב"פאת השלחן" כתב ליישב: שהוא למד שהמרגלים דיברו אמת, וכוונתם הייתה שהארץ מחמת קדושתה אינה יכולה לסבול  עוברי עברה!! ומקיאה מתוכה כל מי שאינו נוהג כיאה לארעא קדישא!!: "וכשהשיב מהר"ם בתשובתו, להזהיר הנוסעים לארץ ישראל, הודיעו אמיתת הנהגתה… אבל הנזהר בקדושה אין קץ לשכרו ועונותיו מחולין" . 
_x000D_
כך גם כותב הרמב"ן כשמסביר את העונש החמור שהוטל על סדום: "ודע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' 'ואינה סובלת' אנשי תועבות".(בראשית י"ט) 
_x000D_
וכן כתב כלפי הכותים: "והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם, בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ ד' ועשו שם כמעשיהם הראשונים, שלח בהם האריות הממיתים אותם, וכן שנו בספרא 'ולא תקיא הארץ אתכם' ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה!!" (ויקרא י"ח כ"ה)
_x000D_
נראה שזהו א"כ פשר בכייתם: עם ישראל היה שקוע במצרים בחיי עבדות חומריים – מ"ט שערי טומאה. היציאה משם חוללה בחייהם שנוי דרמטי, מחיי עבד החי חיי הפקרות רוחנית אל החיים הרוחניים שבמדבר תחת ההשגחה האלוקית, שינוי הרגלים זה קשה הוא עד מאד! כפי שמלמדנו "החינוך":
_x000D_
"וכענין שאמרו חכמים שרוב ההרגל הוא מה שאחרי הַטֶבַע, כלומר, כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש… כן ההרגל הגדול חוזר בו, כעין טֶבַע קיים, ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם" (מצווה תצ"א)  
_x000D_
עם ישראל התמודד עם שנוי הרגלים שהוטבעו בו מאות שנים במצרים. צורת החיים במדבר  דרשה מכל יהודי  חיים רוחניים תובעניים, הם ראו במוחש כיצד כל עבירה מרחיקה מהחוטא את מזונו. כך בנוגע לשאר חטאי המדבר העונש היה כבד ומידי. אולי בסתר לבם שכנה תקווה שלכשיגיעו לארץ יחיו חיים ארציים רגילים… אך הנה באו עשרת המרגלים והבהירו להם: ארץ ישראל אינה ככל הארצות!! הארץ עצמה תובעת מהיושבים עליה חיים מוסריים עליונים, ומקיאה את החי חיי תועבה. לכן אין מקום לשבעת העמים לחיות בה. לפיכך הוטל עליהם  למגרם ולרשת את הארץ במקומם.
_x000D_
המרגלים דוברי אמת היו. אלא שהיו להם בנוסף נגיעות אישיות… כפי שמבאר הזוה"ק. הכניסה לארץ הייתה כרוכה בהפרדות מתפקידם כראשי שבטים. ע"כ הם הציגו את הצד השלילי והמאיים של הארץ. ובכך הפכו את כל הטוב הנשקף לעיניהם לרע. הם נכנסו לארץ בפנים חמוצות ובשרו לעם: חגבים אנו מול הארץ הזו! אנו נמוכי הקומה לא נצלח לא את המלחמה ובטח לא נשרוד את החיים הרוחניים הגבוהים הנדרשים שם. זו ארץ לא נורמלית, הכול חריג שם, אנשים ענקיים, פירות בגדלים אדירים, בכל פינה ובכל רחוב יש  לוויה… עד כאן הכול אמת! אך המסקנה כולה שקר: "לא נוכל לעלות את העם כי חזק הוא ממנו" (ל' י"ג) כאן הם חשׂפו את מניעיהם הנסתרים. מי שַׂמכם לקבוע זאת?!
_x000D_
עם ישראל האמין שאכן הארץ לא הולמת אותם. הם יכחדו או במלחמה או לאחריה כי עוונותיהם יגרמו לארץ להקיא אותם. נו… עם תיאור קודר זה אין פלא לבכייה, זו בכיה הנובעת מרפיסות קומה. "ונהי בעינינו כחגבים" (שם י"ג ל"ג) הם גרמו לעם ישראל לחוש עצמו קטן ועלוב באמצע המדבר, בשום מקום, תחושת עליבות זו של ייאוש,  חיים של אין מוצא,  מזמינה היא בכייה של חינם.
_x000D_
אך מולם התייצבו בגאון משה ואהרן יהושע וכלב, והציגו את התקווה. ישנו צד שני למטבע, אכן הארץ דורשת קדושה ורוממות. אך זו: "ארץ אשר ד' אלוקיך דרש אתה תמיד עיני ד' אלוקיך בה"  כמו משפחה המוזמנת לארמון המלוכה לפגישה עם המלך בה יוענקו להם מתנות רבות. מובן שההתרגשות והשמחה אוחזת את כולם. אך מאידך ההורים מדריכים ומזהירים את הילדים שבארמון המלוכה יש דפוסי התנהגות מלכותיים! ההתנהגות מחייבת! הקב"ה ייעד לנו ארץ יפה ומשופעת שבעולם, ובנו ראה ד' כמתאימים לה. אך צריכים להיות ראויים לה. הקב"ה מאמין בנו שנהיה ראויים לה. מדוע א"כ להראות את הרע כאשר ניתן לספר על היופי שבחיים הרוחניים, השפע וההדר, יחד  עם ההנאה הצרופה של קיום מצוות הארץ?
_x000D_
בנוגע לחששם של המרגלים מהעבירות שבידם, התשובה לכך היא מצוות "התשובה", כפי שמבאר הרמב"ן את הפסוק: "כי עמך הסליחה למען תִּוָּרֵא" (תהילים ק"ל) פירושו בפשטות בעקבות זה שה' סולח לנו אנו ברואיו נתיירא מלעשות חטאים, פסוק זה תמוה, מפני שטבעו של האדם כאשר סולחים לו בקלות יתר הוא עלול לנצל זאת ולחטא יותר?! מיישב זאת הרמב"ן:  
_x000D_
"להודיע חסדיו עמהם שלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם, בהודיעו אותם כי "במידת רחמים" יתנהג עמהם לעולם, שלא יאמר אדם, לא נוכל לרשת את הארץ, כי אין צדיק אשר לא יחטא, ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד, לכן הודיעם משה רבנו: כי הקב"ה רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו. (שם ל"ו ז')
_x000D_
קל מאד להפחיד, להחריד, ולייאש את העם, זהו מוצר קל לשיווק, הוא לחם חוקם של הממורמרים והעצלים כי הוא  אינו דורש מהאדם מאומה… ולמצער העם קיבל באמונה עיוורת דווקא את תחושת הרפיסות והייאוש, וע"כ הם לא זכו להיכנס לארץ, כי הארץ הקדושה מתאימה ליהודים  שמחים בעלי תקווה וחזון ההולכים בדרך הסלולה שהתוותה לנו התורה ע"י מנהיגי ישראל לדורותיהם.

_x000D_