שנים עשר נציגים נבחרים למשימה לתור את הארץ, אחד מכל שבט. כולם חשובים ובני מעלה. הציפיה היא כי הם ימלאו את משימת הריגול באחריות ובהצלחה. עליהם להביא ידיעות אובייקטיביות אודות מה שראו עיניהם בארץ המובטחת.
_x000D_
בצאתם לדרך מדריך אותם משה: "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה" (כלומר, איכות התושבים ועוצמתם), "המעט הוא אם רב" (מספר התושבים), "ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה" (איכות הארץ), "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" (עובדה שתעיד על אומץ לב התושבים ומוכנות למלחמה), "ומה הארץ השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין" (איכות היבול), "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (במדבר י"ג, י"ח-כ"א).
_x000D_
המרגלים מגיעים אל הארץ, בוחנים, עוקבים ומסיקים מסקנות.
_x000D_
מאורעות מסעירים מתרחשים בארץ כנען בזמן שהותם. כדי שלא יבחינו בהם תושבי הארץ, מעסיק אותם הקב"ה בהלוויות. מדי יום מתים אנשים רבים, מעל ומעבר למקובל, ויושבי הארץ עסוקים בקבורת מתיהם. אין להם פנאי להבחין במרגלים. זהו נס! נס המלמד אותם שהבורא יסייע להם גם בעתיד לנחול את הארץ. אך המרגלים לא הפנימו מסר זה.
_x000D_
כששבים המרגלים לאחר שתרו את הארץ, הם בוחרים לגנות אותה דווקא בנקודה זו. הם מכנים אותה (במדבר י"ג, ל"ב): "ארץ אוכלת יושביה". הם מספרים כי המוות מכה ביושבי הארץ, שכן הם חזו מו עיניהם בעשרות לוויות…
_x000D_
הם מחלישים את לב העם, מתארים את גבורתם של יושבי הארץ ואת הקושי הגדול לכבוש אותה. באופן מודע הם פועלים מתוך מטרה ליצור התנגדות ציבורית לעליה ארצה.
_x000D_
רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שאף הם היו בין המרגלים, מביעים דעה שונה ומבקשים מהעם לשמוע לקולו של משה רבנו המייצג את דבר ה' (במדבר י"ג, ל'): "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". הם מנסים לחזק את לב העם ולהחדיר בו אמונה ובטחון בצור ישראל.
_x000D_
המרגלים שהו בארץ ארבעים יום, תרו אותה ככל שיכלו. הם הופיעו במחנה, ועל כתפיהם מוטות הנושאים את מיטב פירות הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל. וכך הם ממשיכים:
_x000D_
"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות, גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב וגו'" (שם י"ג, כ"ז-כ"ט).
_x000D_
הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם אמנם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, מדויק בפרטיו. אולם הם הוסיפו מילה אחת המובלעת ומוצנעת בדבריהם. מילה המסגירה את נבכי לבם הבוגדני: "אפס", "אפס כי עז העם".
_x000D_
הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי "עז העם", ואת הערכת המצב ישאירו בידי משה. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אפס כי עז העם". כלומר, אנו רומזים לכם בזאת כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו הם העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה שמטרתה להניא את לב העם מלעלות לארץ ולכבשה.
_x000D_
והם הוסיפו (במדבר י"ג, כ"ח): "וגם ילידי הענק ראינו שם" – להגביר את אפקט הפחד. וכן אמרו: "עמלק יושב בנגב", אותו עם שכבר התגרה בעם ישראל בעבר נמצא גם בארץ.
_x000D_
מתוך מחנה המסיתים קמו שניים שאזרו אומץ ויצאו חוצץ נגד ההסתה המכוונת. השניים – כלב בן יפונה ויהושע בן נון. בשמעם את דברי המרגלים, הם חשו כי פורענות נוראה מתקרבת. בניסיון למנעה הם פעלו מיד, התייצבו בעוז מול זרם הבגידה באלוקים שהלך וגאה (שם ל'): "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
_x000D_
זוהי שפת האמונה. גם הם הכירו היטב את העובדות בשטח. גם הם פגשו את ילידי הענק, אולם ההתייחסות לכל אלה היתה שונה. למרות הכול הם אמרו: "עלה נעלה". כלב הפיח בהם תקווה מחודשת, שאכן יוכלו לעלות ולכבוש את הארץ.
_x000D_
כתגובה הסירו המרגלים את מעטה הרמז שבו עטפו את דבריהם הראשונים. החשש שמא יצליח כלב להטות את לב העם, הניע אותם לדבר גלויות (שם ל"א): "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו".
_x000D_
הדברים נקלטו בלבבות, והעם נשא את קולו בבכי. בעקבות בכיה של חינם זו נגזר על דור המדבר להישאר בו, ואל הארץ לא יבוא.
_x000D_
השאלה המכאיבה והמתבקשת מאליה היא: כיצד יתכן קיטוב עמדות שכזה בתוך מחנה המרגלים, בהערכת אותן העובדות?
_x000D_
חז"ל גילו לנו את צפונות התת מודע של המרגלים בעת יציאתם לשליחות הריגול. מקור המעשה נעוץ תמיד במידות הנפש. המידות הן הן מקור המעשים.
_x000D_
המרגלים חששו שמא בארץ כנען הם יאבדו את משרתם כנכבדי שבטם, ומכאן החלה התייחסותם השלילית לכיבוש הארץ. המידה שהתעוררה לפעול מוצאת תמיד אחיזה כלשהי במציאות, אחיזה המצדיקה את פעולתה. המרגלים מצאו קוברי מתים בכל מקום שהגיעו אליו, וכאן מצאה תכונת נפשם השלילית מקום להתגדר בו.
_x000D_
בני ישראל בכו כל הלילה, ובגללם אנו בוכים עד היום באותו תאריך, הוא ליל תשעה באב. דיווח המרגלים על המתרחש בארץ כנען, ארץ הייעוד והחלום, גרם להם דיכאון, ייאוש ובכי. הם שילמו ביוקר על בכיה זו: ארבעים שנות נדודים ומות כל דור יוצאי מצרים במדבר סיני, ככתוב (במדבר י"ד, ל"ב-ל"ג): "פגריכם אתם יפלו במדבר הזה… ארבעים שנה".
_x000D_
מדוע נגזר על העם עונש כה כבד? במה חטאו?
_x000D_
עונשם של המרגלים מובן. הם גרמו לירידה מן הארץ בטרם עלו אליה. הם עיכבו את הגאולה בראשית דרכה, והם גם נותני הטון לשונאי הארץ בכל הדורות. בשם האינטרס הכיתתי הצר הם הסיתו את העם להישאר במדבר. אבל העם במה חטא?
_x000D_
כלום היה על העם לדחות את דיווח המנהיגות הנבחרת שנשלחה למשימת הריגול בארץ? למי הם חייבים להאמין, למשה, שכלל לא ביקר בארץ, או לשליחיו, שאותם מינה אישית בסמכו על יושרם ? ואולי טמון חטא העם בכך שלא נהה אחרי שני יוצאי הדופן שבמשלחת המרגלים, אשר טענו בכל חום לבם (שם י"ג, ל'): "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
_x000D_
כלום אין זה טבעי לשמוע בקול הרוב הטוען (שם י"ג, ל"א): "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו"? וכי אנו היינו נוהגים אחרת?
_x000D_
זאת ועוד, המתבונן בכתובים ובפרשנות חז"ל הנלווית, יבחין שהעם נפל קרבן לתעמולה מתוחכמת ובנויה כדבעי. מנהיגים אלו היו מיומנים בהעברת מידע סלקטיבי שיצמיח את התוצאות הרצויות להם. הם תכננו היטב את דבריהם. הם דאגו שהדברים ישפיעו את ההשפעה ההרסנית שבה חפצו, בלי לגלות את כוונותיהם האישיות הנסתרות.
_x000D_
המרגלים לא הסתפקו במילים. הדרמה שיחקה אף היא תפקיד בהצגת "העמדה הרצויה". וכה מדווח המדרש (ילקוט שמעוני פרשת שלח):
_x000D_
"כיון שבאו מתור הארץ, עמדו ופיזרו עצמם כל אחד ואחד בתוך שבטו. ומתנפל לתוך זווית של ביתו, ובניו ובנותיו באים אליו, והיו אומרים לו: 'מה לך?'
_x000D_
ובעוד הוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, ואומר להם: 'אוי לי עליכם, בני ובנותי, היאך האמוריים עתידים לשלוט בכם. מי יוכל לראות פני אחד מהם!'
_x000D_
מיד כולם גועים בבכיה… עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, והיו בוכות אף הן. עד שהיתה משפחה למשפחה שומעת, עד שהיה כל השבט בוכה. עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת (שם י"ד, א'): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא".
_x000D_
קראו פעם נוספת מדרש זה ותבינו מהי תעמולה משובחת. למראית עין הם הפגינו דאגה עמוקה לגורל צאצאיהם בארץ המלחמות, כנען. העם התרשם מ"כנותם", ובכיים התפשט בעם כולו.
_x000D_
אם כן, מדוע נחשבת התרשמות העם מדברי המרגלים לחטא כה גדול? מי הוא האיש המסוגל לעמוד מול מתקפה תעמולתית בהיקף ובעצמה כאלו?
_x000D_
אכן, העונש האלוקי מגלה אמת קשה: בכל התנאים ובכל המצבים שומע האדם מבעד לעובדות ולערפל המילים את מה שהוא רוצה לשמוע!
_x000D_
עקרונית, מדוע לא הפעיל העם את ההיגיון ואת הזיכרון ההיסטורי שלו, כששמע את דיווח המרגלים על חוסנו של יושב הארץ? מדוע החל מיד לבכות בלי לעצור לרגע ולשאול את עצמו: מה קורה כאן, בעצם ממי אנו מפחדים? וכי חזקים הכנענים מן האלוקים שהכה את מצרים, "מלכת הממלכות", בעשר מכות והטביע את צבאה בים סוף?
_x000D_
אם שאלה זו כלל לא עלתה על ליבם, אם הסכים העם לדיווח השלילי על ארץ ישראל, סימן הוא, שהדיווח תאם את המאוויים הנסתרים החבויים בתת המודע שלהם. זאת מכיוון שהדבר לא נבע ממורך לב, אלא משום שהארץ היתה מאוסה בעיניהם, וכמו שאמר הכתוב (במדבר י"ד, ל"א): "וטפכם, אשר אמרתם לבז יהיה, והביאותי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה".
_x000D_
"מיאוס הארץ הוא שעמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל הארץ… ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו, כי אם בשובנו אליה" (ספר עקידת יצחק).
_x000D_
דברים כדרבונות. הנחשף לתעמולה ומושפע ממנה מבטא בכך רצון כמוס כלשהו הפועל בלבו פנימה. הטיית אוזן העם לדברי המרגלים דווקא ולא להגיונם של משה, כלב ויהושע, מגלה כי שונאים הם בנבכי לבם את ארץ ישראל. לא הדיווח ה"אובייקטיבי" שכנע אותם. הדיווח העניק לגיטימציה לרצונם, והעונש שבא עליהם הוא הראוי להם. מאסתם בארץ חמדה, ולכן לא תבואו בשעריה.

_x000D_