על שולחן לימודו של מרן החזון אי"ש זי"ע טיפס ילד קטן ושובב. הוא רקד ועלז בינות לספרי הקודש ואל מול עיניו הקדושות של מרן, אביו נכנס בבהלה, רץ אל הילד בזעם , בצעקות רמות הורידו מן השולחן וכבדו בכמה סטירות (לא) הגונות… מרן החזו"א הביט אל האב ושאל: "מדוע היכית את בנך ?!" "אני מחנכו לדרך ארץ ולכבוד התורה!" השיב האב, מרן הרהר ואמר לאב:" מסופקני אם בנך חונך כעת לדרך ארץ… אך נראה שבנך `חונך` היטב להתפרצות זעם! חינוך לכעס בלתי נשלט"… מסקנה: חינוך וכעס לא הולכים ביחד.
פרשת "ויחי" עוסקת בהנצחת דרכו של יעקב אבינו לבניו. טרם עזיבתו את העולם קורא יעקב אבינו לבניו ומטווה להם דרך. כל ילד לפי אופיו ייעודו ותפקידו. פונה אל ראשון הבנים , ראובן , ופותח בדברי מוסר ותוכחה קשים: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה." (בראשית, מ"ט`, ג – ד).מבאר רש"י:
"יתר שאת" – ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים. "ויתר עז" – במלכות, כמו (שמואל א`, ב` י) "ויתן עז למלכו". ומי גרם לך להפסיד כל אלה? "פחז כמים" – הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך "אל תותר" – אל תתרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך. ומהו הפחז אשר פחזת "כי עלית משכבי אביך אז חללת" – אותו שעלה על יצועי, שם שכינה, שדרכו להיות עולה על יצועי."
שואלים בעלי המחשבה והמוסר הלא נאמר בחז"ל: " אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד שכולן שקולים כאחת… אלא – עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי הייתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה. (שבת נ"ה) כלומר כל מעשיו של ראובן נבעו ממחאה על כבוד אמו, אפילו אם נאמר שהיה כאן במובן מסוים חטא בהתעלמותו מכבוד אביו אך הלא נאמר על ראובן שהוא "הקים עולה של תשובה" שנים רבות היה שרוי בשקו ובתעניתו ככפרה על חטאו היחיד מדוע א"כ נענש בעונש כבד כל כך, דהיינו הפסד שלושה כתרים: בכורה, כהונה, ומלכות?!
בראשית הדברים עלינו להקדים בדבריו של בעל "השפתי חיים" זצוק"ל: "אין אנו דנים ח"ו על המדרגה של ראובן בבכור יעקב, ואין אנו ראויים ואיננו יכולים לדבר על הפגמים הקטנים של שבטי ק-ה אבל התורה כתבה בגנות "מידת – פחז כמים" ובסכנותיה הרוחניות כדי ללמדנו את הגדר של חסרון ישוב הדעת שעל ידה באים לידי בלבול ולעשיית מעשים פזיזים מבלי דעת. ומאידך למדים את גודל מעלת מנוחת הנפש שהיא יסוד ומפתח למילוי התפקידים הנדרשים והמוטלים על האדם. " כלומר אנו עוסקים במה שנראה לנו, עניי הדעת ואזובי הקיר במוסר השכל הנלמד ולא ח"ו לתת ציונים והערות לשרפי מעל. וכל זה בהצמדות מוחלטת לביאורי רבותינו.
מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א מלמדנו שהתביעה על ראובן הייתה בכך שעשה פעולה זו בעקבות הכעס כביאור רש"י " הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך " לו היה כועס אך שותק לא היה מפסיד כל זה, אך פעולה הנעשית מתוך כעס היא מסוכנת ומובילה לחטאים רבים . כפי הנאמר באיגרת הרמב"ן "הכעס היא מידה רעה להחטיא בני אדם" אביו הוכיחו על מידת הכעס שגרמה לו לחטוא. ומדוע לא הועילה לו התשובה? מיישב מרן בדברים מבהילים: " יש דברים שמאבדים ע"י חטא ולכך לא תועיל התשובה!".
יש לברר מה פשר הדברים מדוע לא הועילה התשובה למי שהקים "עולה של תשובה" להשיב לו את הכתרים?!
רבנו ה"חתם סופר" זי"ע מבאר : "פחז כמים"- לשון: "חצוף – חוצפה" , והנה (החוצפה) אינה מדה רעה לגמרי דשכיח על ידי רתיחת התורה שיהיה מהיר ונבהל וישגה ע"י העיון והחריפות, ומאידך נאמר בשופטים : "אנשים ריקים ופוחזים" רצה לומר ריקים מחכמה ונמהרים זה הוא לגנאי, אבל המלא כל חכמה איננו לגנאי וכו`. אמר יעקב לראובן שהוא "פחז כמים" מלא מכל חכמה ומדע ולא ריק אלא כ"מים" ומרמז גם על חכמת התורה, ומ"מ אף על פי שהיה פחזותו כמים – אל תותר בזה לומר :
"על כל פשעים תכסה אהבה" – אהבת התורה וצדקתו של ראובן, כי – "אז חללת יצועי עלה" ובמקום שיש חלול ה` אין חולקים כבוד לרב ". כלומר הפסדו שלראובן נמצא בפגם חילול ה` כפי הנאמר שהשכינה הייתה באוהלו של יעקב.
הרש"ר הירש זצ"ל מצביע על נקודת "פחז כמים" – "חוסר יציבות כמים" מים הינם נוזלים והם זורמים במהירות קדימה… בלשון חז"ל מצאנו: "איפחז צלוחיתו" (ע"ז נ"ו:) המים עלו על גדותיהם. התכונה הכללית ביותר המגדירה כל נוזל כנוזל היא- העדר יכולת החיבור והאיחוד, הווי אומר "חוסר יציבות".
וכן הנצי"ב מוואלאזין זי"ע בביאורו על פשר הפסד המלוכה : "פחז כמים – מים הנשפכין פוחזים לצאת יותר משארי משקאות… עוד יש בין מים לשאר משקאות שאם מהפכין הכלי על פיה באיזה משך אזי יצאו המים עד תומו, מה שאין כן שאר משקין נשאר מעט בדופני הכלי, ואמר יעקב כי ראובן היה מבוהל כמים. "אז חללת יצועי עלה" – הקדים אבינו שני טעמים לדבר שהוא פחז כמים ואל תותר משום שהוא פחז כמים אבד יתר שאת שהוא: "הכבוד" מי שהוא נבהל ופחז אינו שומר כבודו, ומי שאינו יכול לשמור כבודו- טוב לו שלא יגיע למעלת הכבוד! שלא ישבע חלילה קלון במידת הכבוד שלו, ומשום שהוא אל תותר אבד יתר עז בהנהגת המלוכה"
ומרחיב בכך רבינו ירוחם ממיר זי"ע "הנה נתנה לנו התורה ציור על מידת: "הפחזות והבהלה", דבר שלא מצוי כל כך בתורה, והנה זה ציור תוריי, התורה העמידה לפנינו מציאות המים לציור,- לידע ולהיוודע מה זאת מהירות הבהלה, ומזה להתבונן ולהשכיל פחיתות המידה ומרירות אחריתה.
הרי על האדם ללמוד ולהשכיל כוחות המידות לכל פרטיהן, ובכן הורתה לו התורה לצייר לפניו חמת מים, שממנה תמיד ילמד ויתבונן איך שבתנועה הכי קלה, בזיז כל דהו, ריצה ובלבול ללא כל מעצור להם, ואז יסתכל על עצמו איך שברוח קלה אובד מעמד הוא, איך שהוא תמיד מתהפך מרגע לרגע, והשקט לא יוכל, על זה הוא אשר העמידה לנו התורה ציור, לחייב אותנו לנקוט ולצייר לפנינו תמיד שלא יהיה האדם: "מים" אלא "כעופרת" , אל תבהל על מעשיך כי אם בשובה ונחת". (דעת תורה ויחי)
ומדוע תכונה זו מפריעה למלוכה וכהונה? מבאר הסבא מקלם רבי שמחה זיסל זיו זי"ע כי עבודת הכהן היא במחשבה והוא פוסל את הקורבן ע"י מחשבה, מעשה עבודת המקדש מהודר מאד, וכן גם מלוכה – העיקר להתנהג בכל בסדרים נכונים, והמבוהל אינו מסוגל לסדר, ולכן "פחז כמים" פי` בהילות, ע"כ "אל תותר" מדה (כנגד מדה) ודייק היטב היטב כי מסודר גדול הוא מאד…
אמר החכם "אין פיזור כפיזור הנפש ואין מנוחה כמנוחת הנפש", אמנם כן כמעט אין אדם שימלט ממחלת הבהילות אם רב ואם מעט, ואין חסרון בהילות – אשר ניכר לעין, כי האדם יכול הוא – איש מתון, נראה הולך עקב בצד גודל . והוא הבהול האמיתי, כי הבהילות הוא ברעיון, והוא פיזור הנפש, ופיזור הנפש יבא מהתאוות ומדות הרעות, כי הן הגורמות שידלג על הקוצים ומקפץ על הברקנים, קוצר התאוות והמידות פעם על זה ופעם על זה, והנה איש כזה משולל מכל חכמה ומדע, כי ראשית תנאי חקירות ודרישות החכמה הוא מנוחת הנפש כמובן בנקל. ואחרי כי מנוחת הנפש, הוא התחלת החכמה, נקל להבין, כי המבוהל בפיזור הנפש הוא שני הפכים עם החכמה, ע"כ יוכל כבר להיפרד מעם החכמה. והנה חקירת החכמה צריכה להיות במנוחה רבה לחקות אחריה ולהתבונן על צעדיה. (אור רש"ז, מאמר קע"ט)
ומדוע הפסידו מכך יוצאי חלציו? מיישב זאת ה"שפתי חיים" "יסוד הכוחות ותכונות הנפש עוברים בירושה מאב לבנו לדורי דורות, הן תכונות טובות והן להפך ח"ו, וכאשר יש חולשה במידות אצל האב, קיימת סכנה גם לדורות הבאים, שאם לא יתאמצו לתקן ולהקטין אותם עלולים לגדול ולהתפתח. יעקב אבינו ראה במעשה של ראובן שורש תכונת "פחז כמים" בהילות וחוסר מתינות. אמנם ראובן הרבה בתשובה על מעשהו, אך קשה מאוד לעקור לגמרי תכונה נפשית. ולא הייתה ליעקב ודאות מוחלטת שהחיסרון לא יעבור לבניו ויוצאי חלציו של ראובן. ומתוך אחריות של יעקב לעתיד התפקידים היה חייב ליטול אותם מראובן ודורותיו אחריו שמא יכשלו במילוי תפקידם.
בשולי הדברים, לכשנתבונן בעיתוי הביקורת של יעקב בבניו הן בראובן והן בשמעון ולוי מוצאים אנו את "המתינות בתפארתה" מפני שכאשר ראובן עשה את מעשהו נאמר בתורה: "וישמע ישראל" (שם ל"ה כ"ב) ותו לא, יעקב שומע, רואה, כואב , אך אף לא מילה אחת של ביקורת מידית! כך גם נראה בניסוח הביקורת של יעקב על שמעון ולוי כשחזרו לאחר הרג אנשי שכם נאמר: "עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ … ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני וכו " כלומר הטענה היא רק כיצד נתמודד אם יקומו כנגדנו יושבי הארץ אך שום מילה של ביקורת על עצם המעשה! ובטח לא את הנוסח החריף של: " כלי חמס מכרתיהם- כי באפם הרגו איש – ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" עשרות שנים המתין יעקב מלומר להם את השקפתו המלאה על מעשיהם! כל זה כדי להמחיש להם ולדורות את חשיבותה של מידת "יישוב הדעת" תוך שלילה מוחלטת של תגובה מהירה ואימפולסיבית.
לכשנבדוק נגלה שרבים מהחטאים מתרחשים בעקבות מהירות התגובה! האימפולסיביות היא אם כל חטאת, לו האדם היה עוצר מעט, לוקח נשימה, מביט אל העבר, צופה לעתיד, שוקל את צעדיו בטרם יענה לעצת יצרו סביר להניח שהיה בכוחו לגבור עליו, כפי שמלמדנו מרן הגר"א דסלר זי"ע "המחשבה היא בעוכרי היצר הרע". כדאי לו לאדם לאמץ את עצת החכם: "אין פיזור כ-פיזור הנפש ואין מנוחה כ-מנוחת הנפש".