חמש האחיות: מחלה, נועה, חגלה, מילכה ותרצה, בנות צלפחד, הרימו את דגל התקווה והאמונה.
_x000D_
הן שחו נגד זרם של ייאוש, והתנהגו כאילו בזמן הקרוב הן עומדות להכנס לשערי ארץ ישראל, למרות שעוד זמן רב יהיה עליהן ועל בני עמן לנוע במדבר.
_x000D_
הן היו צאצאיות של יוסף הצדיק, נינות של מנשה בן יוסף.
_x000D_
סדר שמותיהן משתנה במקומות שונים בתורה. להודיע שבנות צלפחד שוות בצדקותן, שוות בחוכמתן!
_x000D_
הגמרא מציינת שלבנות צלפחד היו תכונות יחודיות:
_x000D_
1) חכמניות – הן ידעו בדיוק מתי לשאול את השאלה.
_x000D_
הן ראו את משה יושב ועוסק בדיני ייבום, ואמרו לעצמן: "עכשיו הוא הזמן המתאים לתבוע את תביעתנו". הן לא היו פזיזות. ההיפך, הן חישבו ומצאו מתי הוא הזמן המתאים לומר את דבריהן, באופן שהדברים יתקבלו על הלב והשכל של שומעיהן.
_x000D_
2) דרשניות – הן הבינו את ההלכה מתוך כוונת הכתובים: אבינו מת בלי בן, אין לו גם בת שילדה בן, ואם כך אנחנו היורשות.
_x000D_
3) צדקניות – אף אחת מהן לא התחתנה לפני שהגיעה לגיל ארבעים. כי לא מצאו את הזיווג ההגון להקים בית נאמן לה` עם האדם המתאים להן.
_x000D_
לבת ישראל יש כח והשפעה על כל סביבתה. כשבת ישראל מגיעה מנקודה של אמונה ושל אהבת תורה, היא יכולה להדוף לאחור הרבה מן הייאוש.
_x000D_
באותה תקופה טענו בני ישראל.: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה!" וכנגדם עומדות בנות צלפחד ודורשות: "תנה לנו אחוזה…"
_x000D_
הן ביקשו שכאשר יכבשו בני ישראל את הארץ (היה ברור להן שיכבשו), אל תשכחו אותנו.
_x000D_
מדוע מוזכרות הנשים הללו בכבוד כה גדול, כשחז"ל מקפידים לקשור להן כזו הילה?
_x000D_
ההוקרה הגיעה להן דווקא בגלל עיתוי הבקשה.
_x000D_
בילקוט שמעוני מובא:
_x000D_
"ר` נתן אומר: יפה כח הנשים מכח האנשים… ללמדך, באיזו שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: "ניתנה ראש ונשובה למצרים", אמר להן משה: "והלא ישראל מבקשים לחזור למצרים ואתן מבקשות נחלה?"
_x000D_
אמרו לו: "יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ…".
_x000D_
תמונת המצב של אותם ימים היתה שעם ישראל נודד במדבר, עייף ונטול חזון. הייאוש מכתיב לו את אורחותיו, והאמונה שיום אחד הוא יכנס לארץ המובטחת, מתערערת.
_x000D_
כאן הן הופיעו עם בשורת האמונה.
_x000D_

_x000D_
האמונה בדורנו דומה למנהרה חשוכה. כדי להגיע לאור שנמצא מאחוריה יש לחפור.
_x000D_
אדם עומד בתחילת המנהרה ומקבל לצורך החפירה – כפית! בעזרתה הוא אמור להגיע לצידה השני. הוא חופר וחופר. כשהוא מגיע לסנטימטר האחרון שמפריד בינו לבין האור, הוא מתייאש.
_x000D_
בני ישראל יצאו ממצרים, מגיעה הדקה האחרונה והם קרבים לארץ המובטחת, אך הם מתייאשים ורוצים לחזור.
_x000D_
בתוך האווירה הכבדה, מופיעות חמש האחיות ותובעות זכויות מוזרות. המרגלים לעגו לארץ המובטחת, ואתן מבקשות בה נחלה?
_x000D_
דווקא ברגע זה הן הפגינו את האמונה, הן התעלמו לחלוטין מהאווירה הקודרת שסביבן, והפנו עורף לדכדוך ולעצבות, והודיעו למשה:
_x000D_
"אנחנו יודעות! בטוחות! מרגישות! שלמרות כל הסבל והעיכובים, בסופו של דבר ניכנס לארץ המובטחת".
_x000D_
ואמנם, מעשיהן גרמו למנוף, לתקוה ולשינוי האווירה.
_x000D_
מרים הנביאה התחילה בתהליך זה כשהציתה את האמונה בעת שיא השעבוד, כשהתקווה היתה מהם והלאה, היא הבטיחה שעוד תגיע הגאולה. בשורת האמונה עברה לנשים שסירבו להשתתף בחטא העגל, הגיעה לנשים שלא נתנו יד לחטא המרגלים ועד לבנות הללו, שהוכיחו אמונה חזקה למרות כל התנאים.
_x000D_
סוג כזה של אמונה, זוכה מיד  לברכתו של מלך מלכי המלכים – הקב"ה:
_x000D_
"ויאמר ה` אל משה לאמור: "כן בנות צלפחד דוברות". מבאר רש"י: "יפה תבעו! אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו".
_x000D_
אשרי האישה שניתן לה אישור מהקב"ה על תקותה ומעשיה.

_x000D_