יום שבעה עשר בחודש תמוז – יום עצוב הוא בחיי האומה. ביום זה התנפצה התקוה הגדולה. ביום זה הוטלנו למערבולת נוראה, שטלטלה אותנו טלטלה עזה, ועדיין לא נחלצנו ממנה. ביום זה נעשה עגל הזהב!
_x000D_
נתחיל את ההסבר מתחילתו: אדם בודד שחה נגד הזרם, אברהם העברי. כל העולם ניצב מעבר אחד, והוא מהעבר האחר. את כל מעייניו השקיע בטיפוח היצר הטוב – בהכנסת אורחים מופלגת, בחסד רוחני, בפקיחת עיני הבריות להאמין בבורא העולם, לבטוח בו ולהוושע על ידו. זו היתה דרכם של אברהם, יצחק ויעקב אבותינו. הם סימלו את דרך החזרה אל גן העדן האבוד, הדרך לדרגתו הגבוהה של אדם הראשון לפני החטא. התנאי הראשון בדרך זו: בטח בבוראך, שבחר עבורך את הדרך הטובה והישרה, הדרך שתביאך לחיי נצח ועונג בל ישוער. בטח בבוראך, שהרחיקך משדה מוקשים העלול לגרום שתאבד את שני העולמות. אל נא תנסה לפלס דרך בעצמך בשדה המוקשים, אל תנסה להיות עצמאי ולהחליט האם לעלות על המוקש או לא…
_x000D_
כאשר ביקש הבורא לקחת אותנו לו לעם, לתת לנו את התורה ולהעלותנו אל הפסגה, הוא הציב תנאי: לעקור את יצר הגאוה האישי המכריז: לא אתן לאיש לקבוע את דרכי, אף לא לבורא! האמצעי להשרשת מרות זו, הוא הגלות. באמצעותה יתקיים התנאי לעקירת הגאווה.
_x000D_
לאחר מאתיים ועשר שנות גלות בני ישראל במצרים, הם נשאלו האם מוכנים הם לקבל את התורה, וענו כאיש אחד בלב אחד: "נעשה ונשמע". מוכנים אנו לקבל על עצמנו מראש הכל, בטרם נשמע מה אנו נתבעים לקיים. היתה זו שעתם הגדולה ביותר. ואכן, בני ישראל תיקנו במעמד רוחני זה את חטאו של אדם הראשון. אילו אך נשארו במעלתם, היה התיקון שלם והגאולה היתה באה!
_x000D_
אולם באותה שעה גדולה נערך להם מבחן, והם כשלו בו. משה רבנו עלה למרום להוריד את הלוחות. ארבעים יום שהה שם, למד את כל צפונות התורה, פרטיה ורזיה. ביום האחרון, שעות ספורות לפני בואו, פקעה סבלנותו של העם. הם היו סבורים שמשה לא ירד עוד, והם יוותרו במדבר, בארץ ציה – ומה יהיה עליהם, לאן יפנו?
_x000D_
והם – החליטו לעשות מעשה. עשו את עגל הזהב. שוב התגלתה הגאוה במלוא כיעורה: אנו נחליט ואנו אף נבצע, ללא קבלת מרות. על כך אמר הקב"ה: "ראיתי את העם, והנה קשה עורף הוא" (שמות ל"ב, ט`). קשיות העורף, העיקשות הזאת, עומדת בסתירה לבחירת העם על ידי הבורא ולהכוונת דרכו על ידי אבות האומה. משל למפקד המדריך פלוגה בשדה מוקשים, וכל אחד מן החיילים אומר: "סליחה, אני אחליט בעצמי האם אשמע או לא, האם אפנה לימין או לשמאל…"
_x000D_
משה רבנו ראה כל זאת, ושבר את הלוחות. העם במצבו העכשווי, ברוקדו סביב עגל הזהב, אינו מוכשר לקבל את הלוחות.
_x000D_
כל זה קרה בשבעה עשר בתמוז. כאשר אנו צמים בתאריך זה, הדבר מהווה תזכורת עבורנו, תזכורת להפקת לקחים ולצעידה בדרך האבות.
_x000D_
בי"ז בתמוז אירע אירוע חמור נוסף, הובקעה חומת ירושלים. חיל האויב פלש לעיר הקודש, הרג ולא חמל, טבח ולא ריחם. לאחר מכן, המשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה. עדיין יכול היה האויב לסגת, וירושלים מסוגלת הייתה להשתקם. שכן, כל זמן שהלב פועם, עדיין נותרה תקוה לחולה, המצב אינו אבוד. בשמים המתינו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה.
_x000D_
עם ישראל הוא עם חסון ובריא מבחינתו הרוחנית, אך חטאיו פוגעים במנגנון החיסוני שלו והופכים אותו לפגיע לכל מחלה. בשעה זו עורכים הנגיפים מצעד ניצחון, הגויים באים וכובשים את העיר בניגוד למצופה, ומעבר לכל הגיון. וכך נאמר בתורה (דברים ל"ב, ל`): "איכה ירדוף אחד אלף, ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם ומכרם וה` הסגירם!"
_x000D_
החטאים פרצו את החומה לפני האויב. "לא הנחש ממית, אלא החטא ממית". אך עדיין במשך שלושה שבועות נאבק גוף האומה בפולשים הזרים, בנגיפים שתקפוהו. עדיין היתה אפשרות לקבל תרכיז חיסון שידביר את הנגיפים, שישיב את החוסן. אולם עם ישראל סירב ליטול את התרופה, ובית המקדש חרב.
_x000D_
ביום המר והנמהר – תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת, לאלפיים שנות הפקת לקחים. דרך זו תסתיים רק כאשר נשוב בלב שלם לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.
_x000D_
לצורך תזכורת עצמית זו ולצורך הפקת הלקחים אנו צמים בכל שנה ושנה בי"ז בתמוז – יום הבקעת העיר, ובתשעה באב – יום חורבן בית המקדש.
_x000D_
השאלה הנשאלת היא: מדוע ימי האבל הם מי"ז בתמוז ועד תשעה באב,
_x000D_
מעת "התפרצות המחלה" ועד לנצחון הנגיפים? הן לכאורה, היה מן הראוי לקבוע שבוע אבל לאחר תשעה באב, לכאורה היה צורך "לשבת שבעה" על החורבן?
_x000D_
התשובה היא שהצער על החורבן בא להחדיר תובנות חדשות ללב, הוא בא לרפא את החורבן, את הנקודות הקשות שהביאו אליו:
_x000D_
מדי שנה בשנה, אנו מזכירים לעצמנו שתקופת האבל חלה מיום הבקעת חומת ירושלים ועד לשריפת בית המקדש. תקופת זו היתה ערב חורבן, אז עדיין יכול היה האבל להועיל, עדיין עשויה היתה התשובה לעזור, וגזר הדין יכול היה להתבטל. לעומת זאת, בתשעה באב, כאשר קם החורבן והפך לעובדה קיימת, כאשר שולחה האש בבית המקדש – דוקא מאז ואילך אנו מקילים את דיני האבלות! אמנם, יום תשעה באב הוא יום האבל הגדול, המרכזי, יום צום ובכי ומספד, יום שיושבים בו לארץ ואומרים "קינות", קוראים בקול בוכים ב"מגילת איכה" – מגילת החורבן. אולם באותו יום, משעת הצהריים – השעה שבה החל בית המקדש לעלות בלהבות, מאותה שעה קמים מהישיבה על הארץ.
_x000D_
החל משעה זו מצפים אנו ביתר שאת לגואל שיבוא וירפא את השבר, שישיב את שבות העם כבראשונה ויאמר לצרותינו: די! סיומו של תשעה באב עומד בסימנה של הגאולה, המצפה בפתח, ולכן אנו מקילים מעט מן האבלות, ומביטים קדימה, כמצפים ומייחלים לגאולה שבוא תבוא במהרה.

_x000D_