כולם בעד חינוך, אבל אין פנאי לכך! האדם ניחן בשאיפה חזקה להישגים ולצבירת נכסים, בבחינת "יש לו מנה רוצה מאתיים". שאיפה זו יש בה מן החיוב. היא דוחפת את האדם ליצור, לבנות, לפתח את העולם ולנצל את האפשרויות הגלומות בו לתועלת האדם ולרווחתו. אולם, ככל ששאיפה זו חיובית לכל האנושות, יש לה השלכות שליליות לפרט – לאדם. מכוח השאיפה להישגים נוצר באדם צימאון לדבר שהציג לעצמו כאתגר, ובו בזמן מתהווה בקרבו תחושת חוסר סיפוק ממה שכבר יש לו. נראה, שתחושת מחסור זו, לא זו בלבד שהיא תופעת לוואי של השאיפה, אלא היא חלק מהמערכת המגבירה ומאיצה את הדחף להישגים. זאת משום שהאדם נדחף לעשייה יותר מנקודת מוצא של מחסור מאשר מנקודת מוצא של רוויה. בעטיו של החיפוש אחר הצלחות והישגים גדולים יותר, מאבד האדם את הערכתו הנכונה לאשר נמצא תחת ידיו. דברים שעד לפני זמן קצר נראו כאתגרים גדולים, נעשו לאחר זמן מה לפעוטי ערך, בגלל רצון חדש להישג נוסף, גדול יותר. לגביו, ההישג העכשווי נראה מצומצם מאד. וכיוון שאין סוף לאפשרויות שהעולם מעניק לאדם, האושר לא יקנן בליבו של השאפתן, שהרי אף פעם לא יהיה ביכולתו לספק את רצונו ההולך ותופח ככל שהוא משיג יותר. רצף זה של הישגים ותחושת המחסור הבאה בעקבותיו, אינם מותירים לאדם פסק זמן להתבונן בצורה חיובית במה שכבר רכש ולנסות להפיק ממנו הנאה מלוא חופניים.
כמובן, מרבית האפשרויות והאתגרים שהעולם מעניק לאדם, הם מחוץ לביתו, ולכן השגתם אינה מותירה זמן להורים להשקיע במה שכבר זכו, בילדיהם, ולהפיק מהם הנאה מלוא חופניים.
הילדים מתחילים להיות ה'צרות' של ההורים במקום 'אוצרותיהם'.
נמחיש את דברינו:
'יש לי בעיה עם הילדים', שומעים לא פעם את האם אומרת כאשר מזמינים אותה לאירוע.
'הילדים עושים לי כאב ראש לא קטן', אומר האב לחברו, כשהלה מברר אצלו את הסיבה לחוסר הריכוז.
מה שמטריד אותם היא השאלה: כיצד יהיה ביכולתם לפתור את ה'בעיה', או להסיר את 'כאב הראש'.
קיימת בעייתיות רבה במינוחים מסוג זה, המשקפים במידה רבה את השקפת עולמם של ההורים על ילדיהם. רבים יודו ברגע של כנות כי הילדים מהווים בעבורם מטרד לא קטן. הדבר נוצר עקב העדר גישה נכונה וחיובית.
ללא ספק תחושה זו משודרת גם לילדים עצמם, וכידוע, אלה רגישים מאוד לדברים מסוג זה. מהר מאוד ירגישו כי הם רק סעיף משנה אצל הוריהם, שהיו שמחים לו היו שקופים, או לכל הפחות עדינים, מתחשבים, מקסימים, יצירתיים, מוכשרים, נפלאים ושקטים.
מצב זה מזמין עוד ועוד בעיות ומוסיף כאבי ראש.
גם אם האם מדברת על ה'בעיה' שלה רק כאשר אף אחד מהילדים אינו נמצא בסביבתה, המסר עובר. הילדים חשים בכך גם ללא מילים. הפתרון אינו בהסתרת העניין, כי כל עוד התחושות קיימות, הקשר בין ההורים לילדים אינו חיובי, ובמקום לבנות הוא הורס.
הפתרון מצוי בשורש, בשינוי נקודת המבט של ההורה על ילדיו, בהחלפת הגישה הכללית ובראיה עמוקה ורחבה יותר.
'אוצרות או צרות', זהו השוני שבין שתי דרכי החשיבה הקוטביים. הדרך שפירטנו משתייכת לקטגוריית ה'צרות'. יש דרך בריאה, חיובית ומלאת שמחה. אולם לשם כך יש להרכיב את משקפי ה'אוצרות'.
ראשית, ננסה לחשוב על עצמנו כילדים, האם גם אנו היינו מסכימים לו היה מישהו מגדיר אותנו כ'בעיה'? סביר להניח שלא.
דבר שני, עלינו לזכור, כל ילד הוא אוצר! הוא טומן בחובו אין ספור אפשרויות להצלחה ולפריחה. המפתח אצלנו ביד. בידינו לכוון אותו לכיוון הרצוי. כל עוד הילד מהווה 'בעיה' או 'צרה', סביר להניח שלא השתמשנו במפתח הנכון, ולמעשה אנחנו עצמנו הבעיה!
נוסף לכך, מבט חיובי על המתנה הנפלאה שיש לנו, מול אלו המוכנים לשלם הון תועפות כדי לחבוק 'כאב ראש' אחד קטן וחמוד כמו זה, יכול לשנות מאד את הגישה הכללית וליצור אווירה חיובית יותר.
אוצר יש לשמר ולטפח, לכוון לכיוון חיובי, לטפח אפיקי השקעה רצויים, לדאוג שלא יארע לו כל רע, בל נשכח כי מדובר באוצר בפוטנציה.
אם רק נרצה, נמצא את האוצר אצלנו בבית, בחדר הילדים. אנו רק צריכים לרצות, להשקיע, להתאמץ ולשים אותו במקום הראשון בסדר העדיפויות שלנו.