תפיסת עולם תחרותית גורמת, לא אחת, למאבקי כוח בין בני הזוג. ההורים רגילים לעבוד בתנאי תחרות. תנאים אלו מחייבים אותם, בין היתר, להוכיח את יכולותיהם ואת כישוריהם, ולהפגין את יתרונותיהם על פני מתחריהם. פעמים רבות, הרגל זה בא לידי ביטוי גם בבית, כלפי בן-הזוג. קיימת תחרות סמויה בין ההורים: מי מהם צודק, מיהו המחליט ועל מי ניתן לסמוך יותר.
מעבר להשפעתם ההרסנית של מאבקים אלו על היחסים בין בני הזוג, יש למאבקים אלו גם השפעה הרסנית על עיצוב אישיותו של הילד. מריבות והתנגשויות תכופות בבית ישתקפו באישיותו של הילד ויביאו אותו לא פעם להתנהגות בלתי תקינה ובלתי חברותית, ואף ליצירת רגשות נקמה, פחד ועצבנות.
לעומת זאת, אווירה חמימה ונוחה בין ההורים והתייחסות מתוך כבוד הדדי יסייעו להתפתחות רגשית טובה ובריאה של הילד.
בית שתפקוד ההורים בו נכון ומובל בהיגיון, יוצר תחושת ביטחון ויציבות אצל הילד. הוא רוכש ביטחון עצמי במעשיו ובהתנהגותו הנכונה.
נוסף לכך, יחס הכבוד של הילדים להוריהם מושפע רבות מהיחס שבין ההורים לבין עצמם. ילד השומע דיבורים זולים או ביטויים של זלזול בין הוריו, עלול אף הוא להתבטא ברוח דומה. ואם הילד יחזה בריב בין הוריו, ואפילו בדברים פעוטי ערך, בודאי תהיה התוצאה הרסנית. על אחת כמה וכמה אם יהיה עד לריב רציני יותר.
ילד המבחין שאין תמימות דעים בין הוריו – כבודם נופל בעיניו. מובן שההשלכות החינוכיות שליליות. כשההורים אינם כמקשה אחת, עלול הילד לגייס לעזרתו, במאבקו נגד צד אחד, את הצד השני. אמנם, קורה שהורים מחליפים ביניהם דעות, ואפילו חלוקים בדעותיהם, אך אסור שהדבר ייעשה בפני הילדים.
כלל חינוכי זה, לומד הרש"ר הירש מפרשת בן סורר ומורה (בפרשת כי תצא) בספר דברים: "רק אם יש לילד גם אב וגם אם, ורק אם גם אביו וגם אמו הפעילו עליו את השפעתם המחנכת, ורק אם האב והאם מדברים בקול אחד, רק אם שניהם עומדים מול הילד באותה מידה של כובד ראש וכבוד, ומעל הכל רק אם יש ביניהם אחדות דעים ורצון משותף, רק אז יכולים הם לומר לעצמם שהם אינם אשמים בקלקלת בנם. אם חסר אחד מכל אלה, ובייחוד אם אין הסכמה בין האב לאם, ואין הם מחנכים בכיוון אחד, הרי קלקלת הילד עדיין איננה מוכיחה את ההשחתה המוסרית של טבעו. אילו נתחנך כהלכה על ידי אביו ואמו, אפשר שהיה מתפתח בדרך אחרת".
הן האב והן האם שותפים בבניין המשפחה וההורות. שותפות זו מורכבת היא. כל אחד מבני הזוג הוא עולם בפני עצמו: בעל אופי ייחודי, רגשות אישיים ורגישויות שונות. כל אחד ואחד בא מרקע אחר, גדל בסביבה שונה, קיבל חינוך שונה, ולעיתים סולם הערכים שלו שונה משל בן זוגו. נוסף לכך, טבעי הוא כי בני הזוג רואים את החיים מזוויות ראייה שונות, בשל היותם שונים במהותם. אין הבנת האיש כהבנת האישה, ולא הרגשת האישה כהרגשת האיש. שני אנשים אלו, השונים כל כך זה מזה, אמורים לגדל את ילדיהם במשותף. על ההורים לגשר על פני מכלול ההבדלים הללו וליצור אחדות אמיתית.
הורות נכונה דורשת אחדות, כלומר, תכלית משותפת ותיאום בין ההורים, אך לא זהות.
לילדינו אין שום קושי לקבל את השונות הקיימת בין ההורים, ובלבד שההשקפה זהה והתכלית משותפת. הקושי הוא דווקא שלנו, המבוגרים. עלינו לפתח סבלנות וסובלנות הדדית, ועבודה זו אינה קלה. לעתים, אנו כה משוכנעים בצדקתנו, עד כי קשה לנו לקבל את דעת בן זוגנו – ההורה הנוסף. למעשה, איננו צריכים להוכיח את צדקתנו או להפגין מה רב כוחנו, לא כלפי בן/ בת הזוג ולא כלפי הילדים. איננו צריכים להילחם על מעמדנו.
במערכת המשפחתית חשוב מאוד לכבד את ההורה השני ולתמוך בהחלטותיו. רק כך נצליח להימנע ממאבקים מיותרים ולשמור על ההרמוניה המשפחתית. טעות היא לערער האחד את פועלו של רעהו!
אין לנו אפשרות, ואיננו צריכים לשנות את בן הזוג. עלינו לשנות את אשר ביכולתנו. ביכולתנו לשנות רק פינה אחת ביקום – את עצמנו. כאמור, אין זה קל. לא תמיד בן הזוג מושלם ולפעמים הוא שוגה. קשה להתאפק ולא להעיר על מעשה שנוגד את אמונתנו החינוכית. נניח שלא נתגבר ונבהיר לבן זוגנו את טעותו, מה נרוויח בכך? אולי נזכה בהכרה בחכמתנו, ואולי נאלץ את בן זוגנו להיכנע לדרישתנו. במילים אחרות, ננצח ב'תחרות', אבל נפסיד הרבה. נפסיד את הערכת בן הזוג, נערער את אמון הילד בנו ובו ונעכיר את האווירה בבית. האם המחיר איננו יקר מידי???
יש לדעת כי הילד שלנו זקוק לשני הוריו. לא במקרה קיבל הילד זוג הורים. כל אחד מהם שונה בעצם מהותו, וכל אחד בונה את הילד מזווית שונה. שני סגנונות החינוך משלימים זה את זה, והילד מתברך ונבנה משתי צורות התייחסות שונות.
להיות הורה, פירושו להשלים עם העובדה שלילד שלנו יש הורה נוסף. לעיתים קשה מאוד להסכים עם חשיבה שונה של בן הזוג. אולם, אסור לנו לשכוח, ששותפינו לחיים חרדים אף הם לשלום ילדינו. אמנם בן הזוג מבטא את אהבתו באופן שונה. הוא דואג בצורה שונה, אך למעשה, הוא אוהב את ילדינו, לפחות כמונו. עלינו לנטרל את האווירה התחרותית המצויה מחוץ לביתנו כאשר אנו עסוקים בבניית התא המשפחתי פנימה ובחינוך ילדינו.
זו משימה שאינה קלה, רצופת התמודדויות, אך אפשרית. כמה עצות כדי להצליח במשימה זו: לא להיות צודקים אלא חכמים. לא לפגוע ולא להתנצח. להסביר את עצמנו ולנמק את דעתנו. לא לתת לבן זוגנו לנחש מה אנו חושבים ומצפים, אלא לומר את הדברים במפורש, לא להתלונן ללא הרף. לדבר בכבוד. להעריך זה את זה ולא להתנשא. לשאול זה את זה, להתייעץ זה בזה ולא לתת פקודות. להקשיב זה לזה בסבלנות בלי לקטוע את בן הזוג באמצע דבריו. והחשוב ביותר, ללמוד לוותר!!! גם אם את היא שתמיד בסוף מוותרת או אתה המוותר, עלינו לדעת שזו הדוגמה האישית הטובה ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו. רק כך ילמד ילדנו לתת, יקבל כוח לוותר ויצליח בהמשך חייו לבנות מערכות יחסים תקינות ובריאות.