– "אמרתי לך לא, אז לא, ודי… נקודה. סוף פסוק".
– "אבל, א-ב-א…"
ה"לא" בפעם הזאת כבר נשמע חלש הרבה יותר, והבן ממשיך:
– "אבא, נו, באמת, רק עכשיו ודי…"
– "נו, אם תהיה ילד טוב נחשוב על זה…"
הפתח נפתח, הילד מרגיש שה"לא" כבר יותר קרוב, לכן, האבא נראה כמו מישהו שאומר לא ועם הראש הוא מנענע כן, כאילו רומז לילד שאם יפציר בו עוד קצת, הוא יקבל את הכל. והמסר אכן נקלט:
– "אבא, בבקשה, אני מבטיח להיות ילד טוב, אני אסדר את כל המשחקים, אעזור לאמא עם האחים הקטנים, אעשה כל יום שיעורי בית, אשמור על השקט כשאתם ישנים, אלך להתנדב בקבוצות העזרה במתנ"ס, בבקשה אבא…"
– "אתה יודע מה, רק הפעם אני מרשה לך, בתנאי שתהיה באמת ילד טוב…"
אם הקטע הזה מוכר לכם, אתם בחברה טובה.
הילדים מכירים היטב את חולשותיהם של הוריהם. הם מודעים בדיוק על איזו נקודה כדאי להם לדרוך כדי לשמוע את ה"כן" המיוחל. הם מוכנים להבטיח עבור כך עולם ומלואו, והם יודעים שבסוף ההורים יכנעו.
בצורה זו הפסדנו גם את המקל, וגם את הגזר.
את המקל הפסדנו, כי אין להורה במה לאיים על הילד. שניהם יודעים כי בסופו של דבר הילד ינדנד, יבטיח, ואפילו יאיים בעדינות, והוא יקבל את מה שההורה לא רצה לתת.
גם הגזר נאכל בטרם עת. אילו ירצה ההורה להבטיח פרס על התנהגות טובה, ויאמר בפה מלא כי מי שלא יתנהג כראוי, כמצופה, לא יקבל… או אז יפתח הילד במסע הנידנוד/שכנוע ועם מעט סבלונות (בה הוא מצוייד בשפע) הוא ישיג את המטרה.
הגיע הזמן שלמילה תהיה ערך מלא כמות שהיא. כשההורה אומר לא, הוא גם מתכוון לכך, והוא גם עומד מאחורי המילה שלו, ואינו מתכוון כלל לסגת.
לפני שאומרים מילה חושבים עליה היטב, בוחנים את כל ההבטים ואת ההשלכות, ורק אז אומרים את ה"כן" או את ה"לא", בהתאם לנסיבות. אולם כאשר כבר נבחרה המילה, היא אמורה לשקף את ההחלטה כמות שהיא.
לא שווה לא. תחנונים, הפצרות, הבטחות, בקשות, כל אלו אינם אמורים לשנות את ההחלטה, בתנאי שנעשתה מתוך מחשבה תחילה.
הילד יגלה מהר מאד, כי יש מקל ויש גזר. כדאי לו להבטיח וכדאי גם לקיים, כשאבא אומר לא, הוא עומד מאחורי המילה.
הגבולות יהיו ברורים, הויכוחים עתידים להעלם כמעט לחלוטין, החיים יהפכו לרגועים יותר, והילדים למחונכים יותר.
אמנם יתכן שיהיו קשיים בתחילת הדרך, אך עד מהרה הם אמורים להעלם.