"אסור!"
"אל תיגע!"
"לא ללכת לשם!"
זהו מדגם קטן ומייצג ממכלול ההערות אותן זוכה הילד לקבל ובשפע, מגיל אפס פלוס ומעלה.
הוא רק זז לכיוון האגרטל, וכלל לא התכוון לגעת בו, וההורה עומד כדרוך לקרב כשתותח ה"אסור" פתוח ויורה צרורות: לא, אל תיגע, אסור, תזהר וכו'.
על כל צעד ושעל ועל כל פעולה שהוא עושה, במזיד ואף בשגגה, הוא זוכה לקיתון של איסורים.
סביר להניח שאנחנו במקומו היינו מקבלים אלרגיה קשה למלים ממשפחת ה"לא".
האם תחת זאת נתיר לילד לעשות ככל שברוחו?
אולי עדיף שנשתוק?
אולי כדאי להעלים עין?
ודאי שלא. חובה עלינו כמחנכים, להציב לילד גבולות, ללמד אותו מה כן ומה לא, מה מותר ומה אסור, איך כדאי ואיך לא. זה תפקידנו ועלינו לבצעו. השאלה היא רק כיצד מבצעים זאת?
באם הילד שומע ללא הרף, משפטים המדברים על הצד השלילי, ומאפיינים את מעשיו שלא בחיוביות, סביר להניח שהדבר ישפיע עליו לשלילה. הלך מחשבתו הופך לשלילי והמבט שלו על עצמו גם הוא הופך שלילי.
לשם דוגמה, באם הילד מתנהג בפראות, בחוסר דרך ארץ ובאי כבוד באופן קבוע, תוכחה בסגנון: "למה אתה מופרע", "אתה מתנהג בחוסר דרך ארץ", "אל תהיה חצוף", נותנת לו חיזוק שלילי, מבט לא חיובי על עצמו, הדבר עלול להיות הרסני.
תחת זאת ישכיל ההורה אם יאמר: "מתאים לך לנהוג יותר בדרך ארץ", "לא מתאים לך לנהוג בחוצפה". כשמשפטים אלו נאמרים מתוך אהבה כנה, ומתוך רצון לחנך את הילד וללמדו לנהוג בדרך ישרה הם ישפיעו יותר ממילים שליליות. התוצאות בדרך כלל תהיינה מידיות.
במקום לומר: "אסור לגעת באגרטל", יאמר ההורה "אנחנו שומרים על החפצים שלנו שלא יתקלקלו, עזור לנו".
כמובן שכל דבר יאמר בהתאם להבנתו של הילד. לא נצפה מילד בן שנה החומד את הפרחים היפים, להבין משפט מסורבל כזה. אך הקדשת מחשבה לנושא, מסוגלת לתרום רבות, לאווירה חיובית בבית, למחשבות חיוביות אצל הילדים ולתקשורת חיובית ונכונה.