לא אחת ניסה משה להתחמק משליחות הגאולה. עוד בעת התגלות הבורא אליו בקרבת הסנה הבוער, הביע משה ספקות בדבר יכולתו האישית לגאול את העם: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי…" (שמות ד', ב').
ספקות אלו לא סרו מלבו כליל, גם לאחר שהתייצב לראשונה בפני פרעה בדרישה: "שלח את עמי" (שם ה', א'). כאשר דרישה זו לא הביאה לתוצאות מיידיות, והוברר כי היא עוד החמירה את תנאי הגלות (שם ד', י"ט), נפגש משה לראשונה ב'אופוזיציה' שהתנגדה לדרישותיו מפרעה.
שוטרי בני ישראל פגשו במשה ובאהרן ליד הארמון "בצאתם מאת פרעה", והשמיעו את טענותיהם: "ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ועבדיו, לתת חרב בידם להרגנו" (שם כ"א).
מילים כואבות אלו החזירו את משה אל עמדת המוצא שלו: אי האמונה ביכולתו האישית לגאול את העם. הוא פנה אל האלוקים: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שם ה', כ"ב-כ"ג).
לאחר הכשלון האנושי והיסוסים נוספים של משה (פסוק י"ב), בא המפנה האלוקי. לא עוד ניסיונות ממרום לשכנע את משה לבצע את המוטל עליו, כי אם פקודה. זוהי משמעות הפסוק שבא אחרי הספק האחרון שהעלה משה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל ממצרים" (שם י"ג).
עתה, כאשר הוטלה אדרת ההנהגה ממרום על כתפיו של משה, התורה מספרת לנו מהו מקורם המשפחתי של משה ואהרן.
סדר הדורות שלפנינו אינו מצטמצם בייחוסם של משה ואהרן, אלא סוקר בקצרה את שני השבטים שקדמו להם: ראובן ושמעון. הוא גם מתעכב על ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם. על רקע חוג רחב זה של קרובי משפחה, מצביע הכתוב על שניהם וקובע: "הוא משה ואהרן – ביום דבר ה' אליהם" (שמות ו', כ"ז-כ"ח).
מדוע עוסקת הפרשה דווקא ברגע זה בפירוט שמות בני המשפחה? כלום מדובר ב"תצלום משפחתי" של מנהיגי העם החדשים היוצאים למילוי משימת הגאולה שהוטלה עליהם?
תיאור משפחתי זה נכלל בתורה כמנגנון הגנה נגד כוונות האלהתו של משה. במזרח הקדום של אז, אדם בסדר גודל של משה היה הופך בנקל לאליל. הלא אוייבו הישיר, פרעה, כיכב בתפקיד זה במלוא הרצינות.
פרעה לא היה בעיני עמו בן תמותה, אלא אלהים. היה זה עיקרו של רעיון המלכות במצרים, שפרעה הוא הוויה אלוהית, אלוהות שהתלבשה בגוף. המלך היה אדם גדול, שחונן בכוחות על טבעיים. נביאי ישראל דחו מכל וכל גישה זו, הם ייחסו את כל הערכים העליונים והמקודשים לאלוקים בלבד.
על רקע זה מובן חששה של התורה, שעתיד עגום זה עלול להיות חלילה גם עתידו של משה בעיני העם. מטרתה של המהפיכה הרוחנית שהחלה עם מסע השחרור של בני ישראל ממצרים, היתה שבירת המוסכמות האליליות ששלטו בצורה מוחלטת בנפשם ובתודעתם של בני הדורות ההם. מוסכמות שהובילו אותם אל חיי הרשע, הזימה והאכזריות, ואל הכליון העצמי של תרבויותיהן.
"התצלום המשפחתי" שצולם בתחילת הגאולה, נועד, איפוא, לשמירת הפרופורציות ולמניעת הסחפות בזרם העכור. זאת כדי שאנו, המתפעלים מעצמתו הרוחנית והמעשית של משה ומקדושתו הנשגבה, לעולם לא נאבד את חוש האבחנה בין האלוקי לאנושי. כדי שנכיר את הגבולות שביניהם ונייחס את הגדולה האמיתית לבורא בלבד.