יחסו של יעקב אבינו ליוסף, ומנגד שנאתם של האחים אליו, מתוארת בפסוקים הראשונים של פרשת "וישב":

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים" (בראשית ל"ז, ג`).

"ויראו אחיו, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (שם ד`).

"ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו… " (שם י"ט, כ`).

הפסוקים מעוררים תמיהות רבות:

א. היתכן להרוג אח משום שקיבל כתונת מאביהם? ויותר מופלא, האם סיפורי החלומות שלו יכולים לשמש כסיבה לרצח?

ב. היתכן כי בניו של יעקב, י"ב השבטים הקדושים, אשר שמותיהם חרוטים על החושן שעל לב הכהן הגדול, התדרדרו לדרגה כה נחותה?

ג. מדוע הקדישה התורה מקום כה נרחב לתיאור אירועים אישיים אלו של יוסף ואחיו. ודאי יש בפרשה זו מסר לדורות. מהו?

לפני שנבוא לבאר פרשה זו, נקדים כי האחים היו בעלי דרגה גבוהה ביותר, וכי הנהגתם נעשתה על פי התורה, כלומר, על פי ההלכה הצרופה. במאמרי חז"ל הבאים נתוודע לגדולתם של האחים, וניווכח שהמהלך כולו, היה מהלך הלכתי.

עוד מצאנו בחז"ל (תנחומא ב`) שאע"פ שכתוב: "מגיד דבריו ליעקב", כלומר, הקב"ה גילה ליעקב צפונות רבות, את דבר מכירתו של יוסף – הקב"ה לא גילה לו. דבר זה דורש ביאור, מאיזה טעם לא רצה הקב"ה לגלות לו ענין זה?

מתבאר שם במדרש תנחומא, כי האחים הטילו חרם על גילוי סוד המכירה, וצרפו את הקב"ה כעשירי לחרם. כידוע, כדי להטיל חרם זקוקים לעשרה אנשים. בדיון השתתפו רק תשעה, שכן בנימין היה בבית, יוסף היה הנידון, וראובן פרש מהם כדבר הפסוק אחר כך: "וישב ראובן אל הבור" (הוא עסק באותה שעה בתשובה על חטא בלהה). לכן, צירפו הם, כביכול, את הקב"ה כעשירי לחרם, והחרימו את כל מי שיגלה את סוד מכירת יוסף ליעקב אבינו. אף הקב"ה, כביכול, השתתף בחרם זה.

מבהיל להיווכח מהי מדרגתם הגבוהה של האחים. אין אנו עוסקים במאורע פשוט. לא מדובר בסכסוך בין אחים על רקע אהבת אביהם. מדובר בגדולי עולם, שפסקו פסק דין על פי כללי ההלכה, ויכלו להזמין את הקב"ה להשתתף עימהם כעשירי בהטלת החרם, שלא לפרסם את קיום הדין.

מתוך ידיעות אלו, נפרש מאורע זה. המאמר מבוסס על דברי המלבי"ם בפרשתנו (בראשית ל"ז, ד).

תהליך היווצרותו של עם ישראל מאופיין בסינון יסודי, עד לקבלת סולת נקייה ומנופה, זכה וטהורה, ממנה עתיד לקום עם ה`.

תהליך הסינון החל באברהם אבינו – אבי העם היהודי. לאברהם היו שני בנים: יצחק וישמעאל. יצחק נבחר להיות ממשיכו של אברהם בהקמת עם ישראל, ואילו ישמעאל סולק מבית אברהם, והקים לעצמו עם חדש.

גם בבניו של יצחק חזרה התופעה. שני בניו של יצחק – יעקב ועשו, נפרדו זה מזה. יעקב נחשב כ`פרי` ודבק בדרך אבותיו, ואילו עשו נחשב כקליפה נפרד מיעקב והקים עם חדש.

קבלה היתה בידי בניו של יעקב, שתהליך זה יפסק אצלם, כלומר, שאצל השבטים בני יעקב, לא תהיה חלוקה נוספת וכולם יהיו שותפים להקמת עם ה`.

"שהיתה קבלה בידם ששבטי ישראל צריכים להיות שנים עשר דווקא, ואם לא, לא יבנה בית ישראל על מכונו, כנודע".

ולכאורה יש להבין, כיצד א"כ החליטו האחים כי יש להרוג את יוסף, והרי אם יהרגוהו יתבטל אחד מי"ב השבטים, ולא יעלה בידם להקים את עם ישראל בלעדיו. תשובה לכך יש למצוא בחלום השני של יוסף. בחלום זה יעקב ובניו משתחווים ליוסף. האחים הבינו כי המספר י"ב יכול להבנות גם בצורה אחרת – יעקב ואחד עשר בניו, כשגם יעקב אבינו כלול בתוך הי"ב. סיוע לכך יש למצוא במה שנקרא עם ישראל: "בית יעקב".

השתלשלות האירועים בעניין יוסף, כפי שהיא מתוארת בפסוקים, הציבה בפני השבטים תמונה שעמדה בסתירה לקבלה זו שהייתה בידם. לחרדתם, הם צפו חלוקה גם בבני יעקב. התנהגותו של יוסף וחלומותיו, וכן, יחסו של יעקב אבינו אליו, גרמה להם להבין שיוסף יהיה זה שימשיך את האבות בהקמת עם ישראל, ואילו הם יאלצו להיפרד מן האבות הקדושים ולהקים עם חדש, בדומה לחלוקה שהיתה בדורות הקודמים. וכלשון המלבי"ם (שם): "שיוסף – הלב והסגולה, ויתר בניו (של יעקב) כקליפות".

נתבונן כיצד האחים הגיעו למסקנה זו:

"ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד`). האחים מבחינים כי אביהם אוהב אותו במיוחד, ומכיר בו כבעל סגולות מיוחדות על פני שאר האחים. בעוד שכל האחים יוצאים למרעה, יוסף נשאר בבית כדי ללמוד עם אביו את סודות התורה שיעקב קיבל משם ועבר (בראשית רבה צ"ד, ח`).

יעקב אף נתן ביטוי חיצוני להעדפה זו, ועשה ליוסף כתונת פסים, ותיארו המלבי"ם (שם): "שהוא בגד שמורה שרוצה לייחדו לעבודת ה`… ולכן, ציינוהו בבגדי כהונה: "וכתונת בד קודש".

אף יוסף בדבריו גרם לתחושה זו. יוסף בחלומותיו מדגיש את החלוקה בינו לבין האחים `אלומתי` לעומת `אלומותיכם`, אני נפרד מכם. מכל הסימנים הללו למדו האחים שעתידה להיות חלוקה נוספת בבית יעקב, בדומה לחלוקה שהייתה אצל אברהם ויצחק.

האחים הגיעו למסקנה, שחלילה, הם לא יזכו להיות בניו של הקב"ה.

כעת ניצבו האחים בפני שאלה עקרונית. אם חלוקה זו נגזרה משמים, שמא גרם החטא ונדחתה הקבלה שהיתה בידם שלא תהיינה חלוקות נוספות אצל אבות האומה, או שמא חלוקה זו מתבצעת על פי הבחירה, ולא מכוח גזירת עליון.

לאחר עיון מדוקדק הגיעו האחים למסקנה שאין החלוקה גזירת שמים.

התורה מעידה על יוסף: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (שם ב`). האחים חשבו שבגלל סיפוריו של יוסף אודותם, החליט האב להרחיק אותם, ולבחור ביוסף הצעיר כממשיכו בהקמת העם היהודי. ולכן, יעקב אבינו מחזיקו בבית להכינו לתפקיד הנשגב.

בנוסף, סברו האחים שאביהם מייחס חשיבות לחלומותיו של יוסף, המורים על החלוקה בבית יעקב, כדבר הפסוק: "ואביו שמר את הדבר" – היה ממתין ומצפה מתי יבוא (רש"י).

יוסף הרגיש בהלך רוחם של האחים, ודווקא מתוך כך סיפר להם את חלומותיו. הפירוש "אור החיים" (שם ל"ז, ה`) מבאר שיוסף רצה לרמוז לאחים שחלומותיו מונחים מן השמים.

אולם האחים סברו, שאין זו ראיה. לטענתם היו החלומות פרי הרהורי לבו של יוסף. מסקנה זו הובילה אותם להכרה שליוסף יש דין רודף! ואם כך, עונשו מיתה!

ההלכה קובעת: אדם שרודף אחר חברו להורגו, מותר לנרדף להרוג את רודפו.

ומכאן מסר לכל הדורות:

זכית להיות יהודי – זכית לחיים.

לא זכית – שקול הדבר כמוות.

על פי הבנתם, יוסף גורם במעשיו שהם לא יזכו להימנות על עם ה`, ולא היתה זו גזירת שמים. בדרגתם הגבוהה של האחים היה מצב זה משול למוות. הם הבינו שחיים פירושם להיות מבניו של ה`, ומי שלא זכה לכך – נחשב כמת. לכן, יוסף שגרם לכל זאת – דינו כרודף, וחייב מיתה.

ראובן ערער על ביצוע פסק הדין וטען שיוסף אינו חייב מיתה בידי אדם, כפי שנאמר בפסוק: "וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויאמר לא נכנו נפש" (שם כ"א). ראובן סבר שלא ניתן לחייבו מיתה למרות היותו "רודף", מהסיבות הבאות:

א. לא היו עדים והתראה.

ב. אין הוכחה לכך שחלומותיו באים מהרהורי לבו. יתכן שזוהי אכן גזירת שמים.

לכן, יעץ ראובן להעביר את גזר דינו של יוסף לידי שמים. אם אכן ראוי הוא למיתה – יגלגלו עליו את הדין מן השמים, ואם לאו, הוא ינצל.

לפיכך אמר ראובן: "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, ויד אל תשלחו בו" (שם, כ"ב). אותו בור מתואר בפסוק: "והבור ריק אין בו מים" (שם כ"ד), כי אם היו בו מים, היתה זו מיתה בידי אדם בטביעה (רשב"ם).

רש"י הביא את דברי חז"ל, שאמנם מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. וא"כ שוב יקשה, מה הועיל ראובן, הרי עדיין נחשב הדבר למיתה בידי אדם, שהרי מסרוהו לנחשים ועקרבים?

כתב על כך ה"אור החיים" הקדוש:

"לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה. מה שאין כן חיות רעות, לא יפגעו באדם אם לא התחייב מיתה לשמים, והוא אומרו "ויצילהו מידם", פירוש מיד הבחירה". אם יוסף פטור ממיתה בידי שמים, הוא לא יינזק מנחשים ועקרבים.

כשהאחים ראו שיוסף חי וקיים בתוך הבור, הם הבינו שגם מיתה בידי שמים אינו חייב. מאידך, פסק הדין של רודף עדיין במקומו עומד. לכן, הציע יהודה שניתן להציל את עצמנו מן הרודף בכך שנרחיק אותו מהבית, ולא יגרום בדיבוריו לחלוקה בבית יעקב. להצעה זו הסכימו כל האחים כפי שנאמר: "לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו על תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא, וישמעו אחיו" (שם כ"ו, כ"ז). וכן כתב המלבי"ם בפירושו: "ובאשר עיקר מגמתנו שיתרחק מבית אביו ולא ישתרר עלינו, ונשיג תכלית זו במה שנמכרנו לישמעאלים", לדעת האחים בדרך זו נעשה דין אמת.