מי שתל בלב השבטים הנודדים את הרעיון לבנות את מגדל בבל? "ויאמרו: הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם" (שם י"א, ד`).
במבט ראשון עלו הדברים מתוך הסכמה כללית שנאמר: "ויאמרו איש אל רעהו" (שם, ג`). אולם חכמינו בתלמוד חשפו את הרבדים הפנימיים של שיחת רבים זו. הם הודיעונו שהמניע שדחף לתנועה המונית וספונטאנית זו לבניית המגדל, היה נמרוד. שאיפתו לעשות לעצמו שם, להאדיר את מלכותו לדורות. אולם הוא דיבר בלשון רבים. הוא פיתה אותם בחלקת לשון, שכבודם ושמם יהיו גדולים בארץ, ולמען מטרה זו כדאי לגייס את כל המשאבים, משאבי החומר והרוח (מסכת חולין פ"ט, א`).
וכאן, בנקודה אחרונה זו, טמון האסון.
בתפיסת העולם המקראית נברא האדם יחידי. מכאן ייחודיותו. ואכן, "כל המאבד נפש אחת… כאילו איבד עולם מלא" (מסכת סנהדרין ל"ז, א`). זו הסיבה לחביבותו: "חביב אדם שנברא בצלם", (פרקי אבות ג`, ד`). החברה, המדינה והמשטר נוצרו למען היחיד, כדי לתמוך בו, לסייע לו להגשים את עצמו ואת ייעודו. החברה היא במהותה המשחרר הגדול של היחיד.
בחברת נמרוד שונים הם פני הדברים. שם כפוף האזרח למטרות העם. עליו לוותר על הכול למען הכלל. ערכו האישי נשחק עד עפר. עליו להקריב את עצמו כליל על מזבח המטרה הגדולה שבסופו של דבר, היא שאיפתו האישית של השליט, בניית המגדל.
הדברים הגיעו בימי מגדל בבל עד לאבסורד מזוויע:
"אם נפל (מן המגדל) אדם ומת, לא היו שמים את ליבם עליו, ואם נפלה לבנה, היו יושבים ובוכים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דרבי אליעזר).
האדם הפך, איפוא, לאמצעי, והלבנה – למטרה!
זהו אחד החטאים של בוני המגדל. זהו גם חטאם של בוני כל המגדלים הלא אנושיים בכל דור. אנושות כזאת, ראוי שתהיה מפורדת ומפוצלת לעמים רבים, ונפוצה "על פני כל הארץ"! (שם).
כדאי שתהיה לה בעיה של תקשורת, למען לא יבינו איש את שפת רעהו, באופן זה לא תסגוד החברה כולה בו בזמן לאותו רעיון, לאותו חלום. כך "יש סיכוי לחירות בפינה כלשהי בעולם".
מעובד מהספר "פרשה ופישרה"