פנחס בן-אלעזר, נכדו של אהרן הכהן, הרג במכת רומח בן ישראל. הריגה זו זכתה לברכת האלוקים: "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה, י"ב).
הרקע למעשה טמון בפיגוע אנטי מוסרי שהותיר אחריו בלעם בן בעור. כשהבין, שתוחלתו נכזבה ופיו בירך את העם במקום לקללו, לחש באזני בלק המיואש "פטנט", שבעזרתו יגבר על עם ישראל: "אלוקיהם של אלה שונא זימה". האלוקים, אמר בלעם, מעניק את חסותו לעם, כל עוד הוא שומר על גדרי הצניעות.
בלעם הבחין במידת הצניעות ששררה במחנה ישראל. חברה שאין פתחי בתיה מכוונים זה מול זה, מרמזת על איפוק ביחסי אנוש, על התעלות מעל החטטנות החפצה לדעת את המתרחש בביתו של השני. הוא השקיף על מחנה ישראל ושם לב לכבוד העמוק שכל אחד רוחש לזכות הפרטיות של רעהו. במצב כזה, איש אינו בוחש בחיי הזולת, אינו מקנא בו, אינו מרכל עליו ואינו חושב על ביתו, אשתו והצלחותיו. זוהי הצניעות במובנה הרחב, הצניעות במיטבה. את משב רוחה האציל חש בלעם בעת שניצב על מרומי אחד מהרי מואב.
אין כח בעולם שיוכל להכות עם זה, כל עוד חישוקי ביתו ומשפחתו מבוססים על ערכים. חוק זה הוא כאחד מחוקי הטבע.
העצה היא, לחש בלעם באוזני בלק, פריצת מסגרת זו. פגע ב"טהרת המשפחה הישראלית" באמצעות גירויו של היצר הרע, ואז ישווה עם ישראל לעמך בכול. אז תוכל לו.
בנות הנכר – המתנדבות למעשה ההדחה – משכו את צעירי ישראל גם אל עבודת האלילים. "ויצמד ישראל לבעל פעור" (שם ג`). עם ישראל החל לאבד גובה. היה במחנה ישראל גם מי שהעניק למעשה הזימה גוון אידיאולוגי. היה זה אחד מנשיאי שבט שמעון, שהתייצב במרכז המחנה, יחד עם המדיינית שבחר לעצמו.
כך התגלגלו המאורעות: "והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד" (במדבר כ"ה, ו`).
פסוק זה מתמצת בקרבו דרמה גדולה. האיש, שקרב אל משה, היה זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון.
ברעום התשוקה שותקת התבונה. תשובת ההגיון שבפי משה לא תניח את דעת המתפרץ המשולהב, ולא את רצון ההמון הנשרך אחריו. הסכנה להמשך קיומו של העם הפכה למוחשית.
מעשה שטן הצליח, ועלה בידו של בלעם להחטיא את ישראל בבנות מואב ובזבחי פעור.
העונש ממרום לא איחר לבוא. תוך שעות ספורות מתו רבים מאד במגיפה. המצב היה בכי רע. אפילו שלומי אמוני ישראל שכאבו את המצב, סבורים היו שאין בכוחם לעשות מאומה, והם נותרו בוכים בפתח אהל מועד.
רק זעזוע, ריפוי בהלם, יחזיר את העם לשפיות.
מתוך המחנה קם פנחס והרגם לעיני כול. פעולתו הניבה תוצאות מיידיות: "ותעצר המגיפה מעל בני ישראל. ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף" (שם ח`-ט`).
פנחס, בקנאו את קנאת ה`, הסיר את חרון האף והחימה של ה` מעל בני ישראל, ואמר למלאך המשחית: "הרף!", ואכן חיים רבים ניצלו בזכותו.
מדוע זכה מעשהו של פנחס ללגיטימציה? מאחר שהיתה זו קנאה טהורה. הוא קנא את קנאת ה` ורק אותה. קנאתו היתה נקיה מכל רצון ודחף אישי. רק קנאה כזאת מותרת, ואין איש עלי אדמות שיכול להתברך בה. רק אלוקים יכול להעיד על טהרתה, האלוקים, הבוחן כליות ולב, ומכיר את מחשבות האדם וצפונות לבו.
חטאו של זמרי היה חמור ביותר, גם לו היה חוטא בסתר. אולם עתה היה הדבר חמור שבעתיים, כי הוא נעשה לעיני כל העדה. היה בכך היבט נורא של חילול השם.
כלל גדול נמסר בידינו. חטא חילול השם אינו ניתן למחילה. ניתן למחוק את עוון חילול השם רק על ידי מעשה גדול של קידוש השם. אותה פרהסיה שקלקל זמרי, תוקנה על ידי פינחס.
לפני מעשהו של פינחס התעורר קטרוג בשמים על כך שאיש מהעם אינו מתעורר לקנא את קנאת ה`. והנה, בשעה שקם פינחס לקנא לשם ה`, עלה בידו להוכיח קבל עם ועדה, שאף על פי שחטאו ישראל, עדיין לא פסו אמונים מהם.
מטרת עצתו המרושעת של בלעם להחטיא את בני ישראל בבנות מואב ובהיצמדות לבעל פעור, היתה להדגיש כי חל ניתוק מוחלט בין ישראל לאביהם שבשמים. השפל הרוחני שאליו הדרדר העם, כמעט הוכיח שבלעם צדק.
עד שבא פינחס ועצר את הסחף המאיים. בפעולתו הוכח, שלמרות שעלולים ישראל לחטוא, אין החטא נעוץ אלא בחיצוניותם. ה"תוך" הפנימי שלהם נשאר טוב כשהיה.
עם זאת, מגלה הברכה הנלווית להצהרת האלוקים, את הסכנה הטמונה גם בקנאות הטהורה.
התורה והתלמוד תחמו היטב את גבולותיו הצרים מאד מאד של ההיתר להרוג אדם. ברכתו של האלוקים העניקה לו לגיטימציה, לו ולא לזולתו. מי שירצה להפוך את פנחס למורה דרכו בחיים, לא ירד לעומקה של ברכת אלוקים זו.
מעשהו של פנחס היה טהור. ובכל זאת, אין ביכולתו של המעשה להיות נקי מתופעות לוואי אנושיות. גם הריגה שמצווה בצדה עלולה להטביע את רישומה בנפש האדם – רושם הפוגם בלב. ברגע זה, באה ברית השלום האלוקית, "הנני נותן לו את בריתי שלום", להטביע שלווה מחודשת בלבו של פנחס. להשיב לנשמתו את האיזון הפנימי, את השלום המוסרי והאישי ואת היכולת להמשיך להיות רחמן ואיש שלום.
התעוררותו של פינחס לקנא את קנאת ה` נבעה מתוך עומק טהרת לבו. אותה קנאות פעלה את פעולתה לדורות. שכן כל אדם מישראל ילמד מכאן להכריז מלחמה על יצרו הרע, ואף לנצחו. אותה התעוררות של פינחס לא פסקה באותה שעה ובאותו פרק, אלא ממשיכה לפעום בלבבות העם לעד.