אני מודה בעובדה שמוחי קטן בכדי להבין את מהלכי המלאכים. מי אני, אדם פשוט, שאדרוש במופלא ממני? אך חזקו עלי דברי חכמים, שהתורה – הן שבכתב והן שבעל פה – ניתנה לנו בני האדם, ויש בידינו יכולת להבין לכל הפחות ברובד הפשט את כול התורה. לאור האמור, אשתף אתכם במחשבותיי.
ישנה חוויה שאינה פוסחת על אף אחד מאיתנו, והיא – חווית העובר ברחם אימו. התלמוד כותב שמעבר לחוויות הפיזיות, ישנה חוויה רוחנית מדהימה, אני ממליץ בחום לראות את התלמוד בפנים, אצטט כאן חלק קטן הרלוונטי לנושא שלנו. וכך לשון התלמוד: "ונר דלוק לו על ראשו [של העובר]… ומלמדין אותו את כל התורה כולה … וכיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה" (תלמוד בבלי – נידה דף ל`).
זה זמן רב שאני מנסה לרדת לעומק דעתו של המלאך, אם הוא רוצה שאדע – למה להשכיח? ואם הוא לא רוצה שאדע – למה ללמד?
מסתבר, שאכן המלאך לא רוצה שאזכור את התורה, הוא רוצה דבר אחד – שלא אשכח שפעם ידעתי משהו, שחוויתי משהו, ואנסה כל חיי לחתור לשוב אל אותה חוויה רוחנית מדהימה שחוויתי בעבר…
במילים אחרות – העובדה שפעם חוויתי משהו, למרות שאיני זוכר במדויק מהו, גורמת לכך שדרכי תהיה סלולה, משום שהרבה יותר קל להשיב אלי דבר שפעם היה חלק ממני.
אומר המלאך: אני רוצה שהאדם יגיע לשלמות רוחנית – באופן שהשלמות תהיה חלק בלתי נפרד מאישיותו. הדבר אפשרי רק כאשר האדם יעבוד ויתאמץ למען אותה שלמות. כשאדם עמל קשה כדי להשיג מטרה מסויימת, ובפרט מטרה רוחנית, הדבר נהיה חלק ממנו, מכיוון שהוא עמל להשגתו. אינו דומה אדם הזוכה בפיס במיליון שקל, לאדם שבנה עסק בעשר אצבעותיו, ובסופו של דבר הרוויח אותו סכום…
הסטטיסטיקות מראות שרוב הזוכים בפרס הגדול בפיס, מאבדים הכול תוך זמן קצר.
כשאדם רוצה להיות גבוה, עומדות בפניו שתי דרכים, האחת להביא דלי של חול, ועוד אחד, עד שנוצר לו תל קטן ואז לעלות עליו. הדרך השנייה היא לקפוץ. ברור שהדרך השנייה קצרה וקלה יותר, אבל אין לאדם קרקע מוצקה מתחת רגליו, וממילא אין לקפיצה קיום.
בפרשתנו, פרשת אמור, מצווה אותנו התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, תספרו חמישים יום". "ממחרת השבת" הכוונה למחרת יום טוב ראשון של פסח. למה התורה מגדירה אותו כ"שבת"? טמון כאן רעיון עמוק: יום טוב ראשון של פסח – ליל הסדר, הוא בבחינת "שבת", השמים נפתחים ומקבלים השפעות ישירות מהבורא – לא קשור למאמצי האדם. כעת, אחרי ליל הסדר מגיע "התור" שלנו…
לאחר ניסי יציאת מצרים, עם ישראל היה בדרגת אמונה גדולה ביותר, אבל קבלנו את זה במתנה מאלוקים. אמונה זו לא קנתה קניין בנפשנו, כיוון שלא עמלנו עליה.
בכל שנה בליל הסדר אנו זוכים שוב לאותה הארה, זוכים במתנה. ועכשיו אומר אלוקים: אני, כביכול, לוקח מכם את ההארה, עכשיו תעבדו לבד. תספרו יום אחר יום, כל יום ועבודתו המיוחדת, צעד אחר צעד, עד שתגיעו בכוחות עצמכם אל היעד הנכסף – קבלת התורה, ועל ידי כך תקנו קניין עצמי בנפשכם.
בדיוק כמו שאבא נותן יד לבנו הקטן כדי שיוכל להתחיל ללכת, ואז הוא עוזב אותו כדי שיסתדר לבד בכוחות עצמו.
אנו כמו אותו עובר במעי אמו, אשר לומד את כל התורה כולה, וכשנולד משכיחים ממנו את הכול, וכך הנשמה משתוקקת ומסוגלת להגיע שוב לאותה החוויה שחוותה בעצמה בעבר.
ישנה תופעה מצויה אצל אנשים שעושים שינוי רוחני בחייהם. בתחילת דרכם הם חשים בהתלהבות והכול נעשה ביתר קלות, לאחר זמן ההתלהבות דועכת, והאדם נכנס לתסכול. אנו מוכרחים לזכור, שאותה התלהבות ראשונית היא בעצם מתנה נפלאה מהבורא, הבורא נותן לפעמים הארות והצלחות גדולות ואז הוא לוקח אותם, כדי שהאדם ירגיש לְמה הוא מסוגל להגיע, כדי שיתגעגע לאותה הארה.
שיהיה לכולנו בהצלחה…