עוד בימי הריונה קלטה רבקה את המתרחש בקרבה, ופנתה לברר את המשמעות הרוחנית של התגוששות זו שבמעיה:

"ותלך לדרוש את ה`, ויאמר ה` לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו" (שם כ"ה, כ"ב-כ"ג).

שני גויים, שתי יישויות קוטביות, מספירות רוחניות נוגדות, מבשרות את לידתן של שתי תרבויות שתיאבקנה לעולם זו בזו על הבכורה בעולם.

יעקב הוא הראוי לרשת את אביו יצחק. הוא יישא בגאון את לפיד האמונה של אברהם. לו מגיעות הברכות שירש יצחק מאביו. לו, ולא לעשיו אחיו שהוא: "איש יודע ציד, איש שדה" (שם, כ"ז).

והנה, למרות אהדה זו, ועל אף שלאחר שהכיר בטעותו, העניק יצחק את הברכות ליעקב במודע ובדעה צלולה, בהכריזו: "גם ברוך יהיה" (שם כ"ז, ל"ג), מבקרת התורה את עצם ההערמה.

אם נעקוב אחר מנוסת יעקב לפדן ארם, שאליה נמלט מפני שנאת אחיו המרומה, נגלה שמעשה המרמה שביצע בכורח הנסיבות היה לו למכשול. המעשה רדף אחריו במשך שנים, בלי לתת לו מנוח. היו אלו שנים שלימדוהו שאין הצדק האלוקי מוחק עוול. גם אם המטרה חשובה וצודקת, גם אם הדרך להגיע אליה כופה מעשה עוול לזולת – חייב עוול זה להתכפר.

ליעקב הגיעו הברכות, אין ספק בכך. אולם, יש מחיר לדמעותיו ולכאבו של עשיו הנפגע.

משום כך, חייב היה יעקב לחוש על בשרו את טעמה המר של המרמה. על כן, כשהטיח בפני חותנו לבן: "למה רימיתני" (שם כ"ט, כ"ה), עלה בלבו מעשה נטילת הברכות שאבק רמאות דבק בה. כמו כן, הזכירה לו תשובתו של חותנו את העבר בבית אביו: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (שם כ"ט, כ"ו), כשההדגשה היא על "מקומנו". במקומנו אין מקדימים את הצעיר לפני הבכור, בניגוד למקובל, כנראה, במקומכם.

אז טעם יעקב לראשונה את כל הטעמים המרירים שחש עשיו כשנלקחו ממנו הברכות מתחת לאפו. יעקב שילם בעד הערמה זו בשנות חיים ארוכות שהיה כלוא בסד המרמה. עשרים שנה שהה בבית לבן שהערים עליו פעם אחר פעם, והחליף את משכורתו "עשרת מונים". עם הצדיק הנבחר מדקדק האלוקים יותר מאשר עם האדם הפשוט.

זו תכונתה של "מידה כנגד מידה" הפועלת בעולם. אין רצונה להעניש. מטרתה לחנך, להבהיר לאדם באמצעות ההתנסות האישית, מה גרם במעשיו. היא יוצרת למענו סיטואציה שבה יחווה אותה חוויה מרירה שהנחיל לחברו. כך יקלוט ויבין את עומק העוול שגרם. כך יגיע לחרטת אמת גם על הסטייה המוסרית הקטנה ביותר.

מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"