הוויכוח המהותי בין שני האחים התאומים החל כבר בהיותם ברחם אמם, שנאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כ"ה, כ"ב). מילים אלו מבקשות להבליט את הניגוד בין האחים. יש להדגיש, שהקוטביות בהתנהגות השונה של יעקב ושל עשיו, אשר התגלתה בצורה בולטת כל כך במרוצת חייהם, טמונה עמוק עמוק בגנים שלהם.

עשיו מסמל בחייו את ה"עכשיו", את ה"רגע", תוך מיצוי מקסימלי של כל ההנאות שרגע זה יכול לספק. מיצוי המלווה בבוז עמוק לערכים. לעומתו, יעקב חושק בבכורה, שואף לעתיד ולחיים המבוססים על ערכי בית אברהם.

כאשר גדלו התאומים, התברר שהאחד קלט את המסר ה`אברהמי`, ואילו אחיו דחה אותו מכל וכל: "ויגדלו הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים" (שם, כ"ז).

לא חלף זמן רב, והשקפת העולם ה"עכשווית" באה לידי ביטוי מלא. בעת הדיון עם יעקב, התחדד הפרופיל המדוייק של אישיות עשו. וכה מספר המקרא:

"ויזד יעקב נזיד, ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף. ויאמר עשיו אל יעקב: `הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי…` ויאמר יעקב: `מכרה כיום את בכורתך לי`. ויאמר עשיו: `הנה אנוכי הולך למות ולמה לי זה בכורה`. וימכור את בכורתו… ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשיו את הבכורה" (שם כ"ט-ל"ד).

עשיו, איש העולם הזה, אמון על נהנתנות לשמה. אדם המחפש את ההגשמה האישית בחושניות שמצמיחה תועלת מיידית. סיסמתו היא: "הנאות עכשיו!" המוסר וערכיו הם בעיניו בדיחות עלובות של המצפון הדמיוני, שאיש העולם הזה מתעלם מהם בזלזול גלוי.

זוהי תמצית הפילוסופיה של בכור בניו של יצחק, נכדו הראשון של אברהם. זו היתה גישתו לחיים, שעמדה בסתירה מוחלטת למשנתו של אברהם.

אולי גרמה לו התמכרות זו להנאות החושים סיפוק ממשי. אך זה היה סיפוק רגעי וחולף שאינו מעניק מרגוע לנפש. דרך חיים זו לא קירבה אותו במאומה אל מחוזות האושר, משאת נפשו של כל אדם.

הוא נדחף אל הבית "עייף" (שם, כ"ט) ממלחמות השדה שלו. הפחד מפני נקמתם של קרובי קרבנו, נמרוד, רדף אותו. באין טעם, תכלית ומטרה לחיים, הוא עייף. תחושת "הנה אנכי הולך למות" מעיבה על כל "הישגיו".

עשיו, השבוי בקונצפציה זו, מוכר את הבכורה תמורת נזיד עדשים. צל המוות המרחף על פילוסופיית החיים שלו אינו מעניק לו את הכוח להשתחרר מאזיקי החומר וההנאה החושנית. הבכורה הינה משהו ערטילאי בעיניו, מיותר וחסר תועלת. הבכורה, שהיא התעלות האדם מעל הארעי והחולף, החדרת הנצח אל הפעילות היום יומית, זו הנושאת בחובה את האושר לאדם – נראית בעיני עשיו כאוטופיה חסרת סיכויים.

על כן: "ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כ"ה, ל"ד).

בוז לערכים כולם.

מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה וליקחה"