אם אתם חתומים על אחת מן הטענות הרצופות בזה או אם נתקלתם מעודכם באחת מהן ולא ידעתם כיצד להשיב עליהן, אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא.
_x000D_
הטענות:
_x000D_
א.אני מוכן לקיים רק את הכתוב בתורה שבכתב. ב. אינני מוכן לקבל עלי את סמכותם של חכמי ישראל ואת פרשנותם לתורה. ג. הפירושים הרבים לתורת ישראל מהווים הרחבה "מיותרת" לתורת ה`. ד. אם לחכמי ישראל שמורה הזכות "להבין" בתורת ה` מדוע ייגרע חלקי?.
_x000D_
טענות מזן זה צד שווה להן, הן מלמדות כי מכירים בעליהן באמיתותה של תורת ישראל ואף מודעים הם לחובת קיומה אלא שמסרבים טוענים אלו לקיימה לאור פרשנותם של חכמי התורה שבעל פה. לדעתם פרשנות חז"לית זו אנושית היא ומתוך כך אין בה כדי לחייבם. לטענתם מחוייבים הם לשמים ולא לבריות, לאמת האלוקית ולא לזו ה"אנושית".
_x000D_
למען הגילוי הנאות אציין כי מסכים אני עקרונית עם טיעון זה ולו מפני שמופיע הוא בדברי חכמינו. למרבה ההפתעה דווקא חכמי התורה שבעל פה "פרשני" התורה שבכתב לימדונו כי חובת הציות לתורת ה` ולמצוותיה מקורה בציווי האלוקי. לדבריהם לא ההבנה האנושית מחייבת את האדם בקיום המצוות אלא מקורה האלוקי בלבד וזה לשונם:
_x000D_
"אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבוא על הערוה. אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים".
_x000D_
במדרש זה קובע רבי אלעזר כי חובת קיום המצוות וההימנעות מן העבירות מקורה במצווה האלוקי "ואבי שבשמים גזר עלי". מכאן שאם מקורן של המצוות אנושי הוא אין חובה על האדם לקיימן.  הרי לעינינו כי מסכימים חכמינו לטענה כי אין בידי בני אדם חכמים ככל שיהיו לחייב את האיש הישראלי לקיים את המצוות לפי הבנתם האישית.
_x000D_
המלכודת
_x000D_
אם שטענות אלו נראות כנכונות אין בהן ולו שמץ של אמת ולו מפני שהנחת היסוד כי חכמי ישראל ביארו את תורת ה` מדעתם אין לה ביסוס ובטעות גסה יסודה. ניתן לקבוע באופן גורף כי חכמי ישראל לא הוסיפו מדעתם לתורתנו התמימה, לא פירוש ואף לא חציו של פירוש. ואם תשאלו מהיכן באו להם פירושי המצוות המופיעים בתורה שבעל פה? אשיב לכם: כל פירושי המצוות מסיני ניתנו, על פי ה` ביד משה. ולא עסקו חכמינו בתורתם אלא כדי לחבר את ביאורי המצוות שניתנו בעל פה לתורה הכתובה והמסורה ומצוות ברית המילה תוכיח.
_x000D_
ברית המילה מהווה אות המלמדת על השתייכותו של נושאה לעם ישראל. על חביבותה תלמד העובדה כי עד היום  מקפידים בני העם היהודי לקיים במצווה זו בשמחה וכמדומה בעיני שמצווה זו מתקיימת אף בידי אלו שאינם מקבלים עליהם את סמכותה של התורה שבעל פה ויתירה מזאת, אף בידי אלו שאינם מקבלים עליהם את מרותה של זו שבכתב.  אלא שמצווה זו מציבה בפני מאמיני ה"מקרא" אתגר מרתק.
_x000D_
האם ניתן לקיים את מצוות המילה ללא "פרשנותם" של חכמי התורה שבעל פה? האם הוראות קיומה מופיעים בתורה שבכתב? ובכן חברים… מסתבר שממש לא.
_x000D_
ברית המילה – מצוה "בלתי אפשרית"
_x000D_
המקור הראשון בתורה לציווי ברית המילה מופיע  בחומש בראשית בו מצווה הקב"ה את אברהם אבינו למול את עצמו ואת בני ביתו.
_x000D_
"ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם… וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר".
_x000D_
אם אנשי אמת אנו נאלץ להודות כי  רב המכוסה על הגלוי בביאור המצווה והשאלות הניצבות למולנו מתעוררות וצצות  מאליהן: א. מה פירוש המושג מילה? ב.מהי ערלה? ג.היכן מקומה בגוף האדם? ד.כיצד מלים? ה.האם "דוחה" מצווה זו את השבת? וכו`.
_x000D_
ברור לחלוטין כי ללא תשובות ברורות לשאלות בסיסיות אלו תהפוך מצוות המילה לבלתי אפשרית ומתוך שחפץ הבורא שיקיימו בניו מצוותו זו הרי שבהכרח יש לו לפרשה עבורינו. לא ייתכן שיותיר הבורא את ביאורה לפרשנותו של המקיים שהרי כבר למדנו לעיל כי חובת קיום המצוות מקורה בציווי האלוקי ואם ביאורה של מצוות המילה נתונה לחסדם של פרשנים בני אנוש הרי שקיום המצווה מקורו בפרשנות אנושית ולא בציווי האלוקי וזה אינו.  
_x000D_
ובכן… למרבה הפלא גם אם נבקש בכל התורה כולה לא נמצא ולו רמז אחד העונה על שאלות אלו או מבאר את אופן קיומה של מצוות המילה. היתכן?. ראוי להוסיף כי מחסור חמור זה בביאורה של  המצווה לא מנע  מנותן התורה מלהזהירנו  על אי-קיומה ואף לפרט את העונש החמור "כרת" על הנמנע מלקיימה.
_x000D_
גם אם נתפוש בשיטת הקראים ובכלל שקבע מנהיגם "חפישו באורייתא שפיר" שמשמעו  –  יש לחפש את ביאור המצוות בתוך התורה ולא על ידי פרשנות חכמי ישראל, גם אז נוותר מול מצוות המילה בלא יכולת לקיימה.
_x000D_
היכן מסתתרת הערלה?
_x000D_
מתוך הפסוקים מבינים אנו כי יש לאדם להסיר את הערלה מעל איבר כלשהו בגוף האדם אלא שכדי לדעת מהו איבר זה  נדרשים אנו לתור אחר המילה "ערלה" במקומות אחרים בתנ"ך, מתוכם ננסה להכיר את מקום הערלה אליו מכוונת התורה במצוות ברית מילה. חיפוש זה מעלה כי  בשלושה מקומות בלבד מצמיד הכתוב את הערלה לאחד מאברי האדם.
_x000D_
א. ערלת השפתיים – כאשר מבקש הקב"ה ממשה ללכת אצל פרעה ולצוותו להוציא את בני ישראל ממצרים, עונה משה:"…הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". הנה לנו כי ישנה ערלה בשפתיים.
_x000D_
ב. ערלת האוזן – כשירמיהו הנביא מוכיח את בני דורו על כי אינם שומעים את תוכחתו, הוא תולה את אטימותם בערלת אזנם, וזה לשונו: "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ. הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב. הִנֵּה דְבַר ה` הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ". שוב פוגשים אנו את המילה  "ערלה", אלא בשונה מערלת השפתיים המוזכרת לעיל, כאן מצויה היא באוזן דווקא. המקור השלישי בו מצויה המילה ערלה בהקשר עם איבר מאברי הגוף מלמד כי מוקמה של הערלה בלב הוא.
_x000D_
ג. ערלת הלב – בחומש דברים מוכיח משה את בני ישראל באומרו:"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוד":ממקור זה מתבאר לכאורה כי הלב הנו המקום המדויק ביותר להימצאות הערלה ויש להסירה ממנו. האם באמת התורה דורשת מאתנו למול את ערלת הלב
_x000D_
אמרו נא לי חברים…  היכן הם מאמיני ה"מקרא"? האם ימולו מכחישי החכמים את עורלת לב בניהם? האם תעלה על דעתנו כי יש למול את השפתיים, או שמא את אחת משתי האוזניים? האם נמצא אי מי שמל את לבו או את לב בנו, את שפתיו או את אזנו ביום השמיני ללידתו?
_x000D_
למרות חוסר בהירותה של מצוות המילה קובעת התורה כי עונשו של מפר הברית נורא הוא "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא". הייתכן כי יצווה הקב"ה על מצווה, לא יבארה ואף על פי כן יזהיר את מחלליה באזהרה נוראה זו?.  מתוך אזהרה זו ניתן להניח כי במקום מסוים הטמין הקב"ה את פרטי המצווה המעשיים והוא מבקש שניטול אותם משם שהרי בלעדיהם לא ניתן להזהיר ובודאי לא להעניש. אך היכן הוא מקום זה?.
_x000D_
המסתורין שבלידה
_x000D_
בפרשת תזריע עוסקת התורה בדיני יולדת. בצווי זה קובעת התורה כי עם לידתה נטמאת היולדת אלא שאורכו של זמן טומאתה משתנה בין לידת בן ללידת בת וכך נאמר:"דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר ערלתו: ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה:ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה".
_x000D_
בפסוקים אלו חוברים להם יחדיו דיניה של היולדת עם ציווי המילה ורמז יש בדבר. כשם שדיני המילה אינם מפורשים כך דיני טומאתה של היולדת. אם שזמן טומאת היולדת עת ילדה בן מפורש בהחלט "וטמאה שבעת ימים", בטומאה הבאה לאחר לידת הבת לא נתבאר במדויק זמן טומאתה וניתן לפרשו בכמה פנים. בפסוק נאמר "וטמאה שבעים" ומתוך שתורתנו אינה מנוקדת ניתן לבאר מילת "שבעים" כשבועיים אך גם כשבעים יום.
_x000D_
הבנה מוטעית של מילת "שבעים" השלכות הלכתיות משמעותיות לה. אם כוונת התורה לשבועיים ואנו נפרשה בטעות כ"שִׁבְעִים יום" הרי שלשווא אנו מרחיקים את האישה מבעלה לחמישים וששה ימים נוספים, איסור חמור מאוד כשלעצמו. לעומת זאת  אם נבאר את מילת "שבעים" כשבועיים בעוד שכוונת התורה היא לשבעים יום, יש בקביעתנו המוטעית כדי לגרום  לבני הזוג להיכשל איסורי "כרת" החמורים.
_x000D_
נמצא כי צד שווה למצוות ברית המילה ולטומאת היולדת, בשניהם אין יודעים אנו את כוונת המחוקק. אלא שבעוד את הוראות מצוות המילה אין אנו מוצאים כלל בתורה שבכתב, במצוות טומאת היולדת אין אנו יודעים אף לקרוא את כוונת התורה. ומתוך שברור לכל בר דעת כי לא ניתנה תורה לישראל אלא כדי שיקימוה, ברור לחלוטין כי ביאור מצוותיה ואופן קריאתה ירדו מסיני כשהם כרוכים בתורה שבכתב שהרי אי אפשר לה לתורה שבכתב ללא תורה שבעל פה.
_x000D_
שתי מצוות אלו מעמידות באור מגוחך את השיטה הקראית "חפישו בוארייתא שפיר" ואף את הטענות המושמעות בידי אלו המסרבים לקבל את סמכותה של התורה שבעל פה. אם יחפוץ האדם לקיים רק את האמור בתורה שבכתב ייאלץ להימנע מקויום מצוות המילה ואף זמן טומאת הלידה יוותר כחידה עבורו.
_x000D_
גם תופשי התורה וחכמיה אינם מסכימים שיצורי אנוש "יסבירו" לנו את רצון ה` והוכחה לכך מוצאים אנו דווקא בין דפי התורה שבעל פה. במקומות רבים לאחר הופעת ההלכה במשנת רבי יהודה הנשיא ניתן להבחין בשאלת האמוראים – מנלן? דהיינו מניין לנו?. מניין לנו שהלכה זו מקורה בתורה שבכתב? כיצד פסקו חכמי המשנה הלכה זו ועל איזה פסוק סמכו פסיקתם?. קבלתנו את פסיקתם ההלכתית ופרשנותם מקורה בעובדה כי יודעים אנו שאין חכמי התורה שבעל פה מבארים את התורה מדעתם אלא מדעתו של בורא העולם שהנחיל למשה את תורתו ומצוותיו ואף ביארם לו היטב והוא שלימדם לישראל והעבירם להם כנתינתן וזו כוונת המשנה הראשונה בפרקי אבות "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".
_x000D_
קבלה זו כוללת בתוכה את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה וכקבלתה כך מסירתה. בהעברתו ליהושע את התורה שקיבל בסיני כולל משה גם את המצווה וגם את ביאורה אלא שהמצוה בכתב וביאורה בעל פה ומכאן שאין התורה שבעל פה "אנושית" אלא אלוקית כאחותה שבכתב ממש והמקבל את אמיתותה של זו שבכתב אין לו אלא לקיימה מתוך לימודו את התורה שבעל פה.
_x000D_
שבת שלום

_x000D_
_x000D_

_x000D_
_x000D_

_x000D_
_x000D_

_x000D_
_x000D_

_x000D_