ביפן מצוי דג מעניין מאד השייך למשפחת הקרפיון, הקרוי ביפנית מדוברת: "קוי".
_x000D_
לדג זה ישנה תכונה מיוחדת ובלעדית, הוא מתאים את עצמו למקום מגוריו.
_x000D_
אם מקום הגידול שלו באקווריום, הוא יתפתח ויגדל לגודל זעיר של 5 עד 8 סנטימטרים.
_x000D_
ובאם יניחו אותו בבריכה הוא יתפתח ויגיע לאורך מקסימלי של 20 עד 30 סנטימטרים.
_x000D_
לעומת זאת אם יתנו לו מרחב בסדר גודל של אגם, הוא מסוגל להגיע לאורך של מטר.
_x000D_
מדהים לא!
_x000D_
אין צורך להתעמק כדי לעשות אנלוגיה פשוטה ולהקיש את חייו של ה"קוי" לחיינו אנו ולחיי ילדינו.
_x000D_
בדיוק כפי שגודלו של ה"קוי" נמצא ביחס ישיר לגודל איזור המחיה שלו, גם אנו כמוהו צומחים ומתפתחים בהתאם לגודל העולם שלנו.
_x000D_
לא, אין מדובר בגודלו של עולמנו הפיזי, עולמנו פתוח לכולם באופן שווה, האטמוספרה מכילה את כל יושבי כדור הארץ במידה שווה. מדובר על גודלו של עולמנו הנפשי, הריגשי, הרוחני. ככל שהוא גדול יותר, רחב יותר, פתוח יותר. אינו נעול, מקובע ומצומצם. הרי שאפשרותנו כבני אדם לצמוח ולגדול היא אדירה.
_x000D_
לעומת זאת כל צמצום רגשי, סגירות נפשית או מחסום פנימי כלשהוא מונע צמיחה והתקדמות.
_x000D_
כל האפשרויות פתוחות בפני ילדינו, הם עדיין קטנים, וטרם הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם, הם רחוקים עדיין מלאמוד את גודלם הנפשי ואת קומתם הרוחנית. אבל הפוטנציאל שלהם, הוא אדיר, ללא גבולות, אמנם יש ביכולתם להגיע למימדים רוחניים אדירים, אם רק נרחיב בפניהם את האפשרויות, אילו רק נפתח להם את השערים, נגדיל את עולמם הפנימי וניתן להם את כל האפשרויות.
_x000D_
ניתן לראות ילדים בני שלושים, גדולים בכמותם וקטנים באיכותם, הם פשוט לא התפתחו, הם נשארו סגורים באקווריום, הם לא הצליחו לגדול אפילו בסניטמטר. פשוט לא נתנו להם להתפתח, סגרו בפניהם את האופציות, לא פתחו להם את האוזן ואת הלב, לא איפשרו להם להתפתח ולצמוח. התוצאה עגומה, הם רחוקים מלהדמות לדגי נוי.
_x000D_
לעומתם, מצויים ילדים שניתנה להם פתיחות רגשית, הוריהם היו עירניים והסירו מחסומים, איפשרו לילד לשאול ולקבל תשובות, להתעניין ולגלות סקרנות לימודית, להפתח ולהביע רגשות, הללו פתחו בפני ילדיהם את המסגרת המצומצמת, הם איפשרו לילדם להוציא לפועל את הפוטנציאל הגלום בו, ואז, השמים הם לא הגבול.

_x000D_