איש עסקים מפורסם מאד בישראל הלך לא מזמן לעולמו. בהספדים עליו אמרו שסוד הצלחתו היה באומרו תמיד: "אצלי קודם כל הכסף, אחר כך משפחה, ואחר כך כל השאר"… הספד זה חידד את ההבדל התהומי  בין מנהל שומר תורה ומצוות, לבין  החי את העולם החומרני-כלכלי. נקודת ההבדל היא בבירור בין `עיקר לטפל`. יאמר ברורות: סולם הערכים היהודי רואה בעבודה אמצעי ולא מטרה! במבחן של כסף/שליטה/כוח מול ערך יהודי, הערך הוא הקובע. יתמוטט העסק ולא האדם! דווקא הניסיונות בעבודה הם המבחן האמיתי מה באמת עיקר אצלך.
_x000D_
המטרה היא  להיות קודם כל אדם ולא שלוח רסן כחייתו-יער במרדף אחר השליטה, הכוח והממון! בבחינת מה שאומרים בתחילת התפילה כל בוקר בקרבנות:
_x000D_
"לעולם יהיה אדם" – כסף או מעמד ושליטה לעולם לא יהיה מעל הכול! הכוח, השליטה והרכוש, הם בגדר `מקפצה` או כלפי מעלה או ח"ו כלפי מטה. זאת מה שמלמדים אותנו חז"ל: "האדם ניכר בכיסו כוסו וכעסו". האדם שבך נמדד ביחס שלך אל הכסף השליטה והכוח.  
_x000D_
עבודה = פס יצור לקיום מצוות
_x000D_
למנהל היהודי יש `מוטיבציה רוחנית להצליח בתפקידו".
_x000D_
זאת נבין מהמסופר על "החפץ חיים"  אשר המתין בתורו ב `בית מרקחת`.
_x000D_
בתי מרקחת של פעם כשמם כן היו, לא כמו בימינו כאשר חולה מביא מרשם ומקבל תרופה מוכנה ומזומנת מן המגירה.  פעם ה `רוקח` אכן היה רוקח שיקויים ומגישם לחולה לפי הצורך.
_x000D_
עמד "החפץ חיים" בתורו, כאשר לפניו היו בתור כמה אנשים וגם אחריו. כאשר הגיע תורו, אמר לרוקח: אני מקנא בעולם הבא שלך! מדוע – תמה הרוקח? ענה לו "החפץ חיים": הרי מגיעים לכאן מדי יום עשרות אנשים חולים, ואתה מכין להם תרופות והם נרפאים לבסוף בסיועך. תכפיל זאת כפול חודש/שנה/שנים, מדובר על רבבות מצוות של סיוע לחולים סובלים, אשר נרפאים בזכותך!
_x000D_
ענה לו הרוקח: אולי הרב התבלבל אך כאן זה לא גמ"ח… כאן משלמים על כל תרופה טבין ותקילין! השיב "החפץ חיים": יודע אני זאת. אך אדם צריך להתפרנס ואין לו ברירה. אך כאשר הוא מכווין לשם מצווה, אזי גם בעבודתו השגרתית אשר הוא מתפרנס – מצווה היא!
_x000D_
בעיסוקך זה הינך יכול לכוון א) לשם עזרה לחולה,לתת לו את התרופה הכי טובה ואיכותית. ב) יושר בדיני ממונות על כל המשתמע. ג) מאור פנים ועידוד. אם רק תכווין `לשם מצווה` אתה יכול לאסוף `על הדרך` עשרות מצוות ביום!
_x000D_
זו הגישה היהודית ביחס של מנהל-עובד לעבודה. העבודה היא אתגר עוצמתי בהתמודדות ביחס של ערך מול דחף וצורך. ערכי התורה העומדים לעיתים מול קריירה מצליחה אך פגומה מוסרית. מנהל יהודי יכול למנף את מקום עבודתו לפס ייצור לעשרות מצוות שונות מידי יום. כמו סיפור נוסף המסופר על "החפץ חיים" אשר עמד לשלם לעגלונו בנסיעה רגילה. אמר הוא לעצמו: הנני מוכן ומזומן לקיים מצווה מן התורה "ביומו תיתן שכרו" מדהים! הרי גם נכרי בדרך כלל משלם? אולם אצל יהודי גם פעולה שגרתית מצווה היא.   
_x000D_
מחמאה לא פשוטה!
_x000D_
נפתח בשאלה רטורית: מי יותר חשוב לצבא – טייס קרב או אפסנאי/טבח? בתזמורת הפילהרמונית – מי יותר חשוב הכנר או המתופף? כמובן שזו לא שאלה. שניהם חשובים וצריך את שניהם אין אפשרות לאחד בלעדי השני! אך עובדת חיים פשוטה זו היא רק בתיאוריה! במציאות הנחשבים והמוערכים, הם אלה הנמצאים בקדמת הבמה.
_x000D_
אולם מנהל טוב הוא מנהל היודע ליצור בחברה אווירה של `מטרה משותפת`. יודע הוא להחדיר לעובדיו שההצלחה היא של כולנו מאחרון העובדים ועד הראשון שבהם. כולם-כולם שותפים הם להצלחה של המפעל.
_x000D_
איך עושים את זאת?
_x000D_
הרי העובד בדרך כלל בא לעבוד כדי להתפרנס ותו לא! הצלחת החברה ומימדיה לא בדיוק מעניינים אותו, כל עוד משכורתו מובטחת. אך מתברר במספר מחקרים מקיפים, אשר נערכו על עובדים שקבלו הצעת עבודה בחברה אחרת עם משכורת כפולה, אולם למרות הכול – למרבה הפלא חזרו הם לאחר זמן,לעבודתם הקודמת! 
_x000D_
למה ומדוע? מתברר שהם חשו שלא מעריכים אותם בעבודתם החדשה כמו בעבודתם הקודמת. וזהו פלא גדול: הלא עובד בא לעבודה כדי להתפרנס זו מטרתו הבלעדית ולא כדי לחפש מחמאות! הלא כן?!
_x000D_
ובכן, לא! עובדת חיים היא שהאדם מתחבר למקום עבודתו כאשר חש שמעריכים אותו, עד כדי שיעדיף לעתים לעבוד במשכורת פחותה אך לחוש מוערך ומקובל. להרגיש את תרומתו להצלחת המפעל .
_x000D_
הנה כי כן, הצעת ייעול למנהל טוב: כדאי לך להחמיא, לפרגן ולהעריך את עובדיך כדי שיישארו עמך בעבודה ויעשו את מלאכתם נאמנה. המלצה כדאית זו יכולה להתקבל  אצל כל מנהל רגיל. אך אצל מנהל יהודי, אין זה רק עניין של כדאיות, אלא חובה יהודית.
_x000D_
נתבונן בסיפור עממי נחמד אשר מוסר השכל בצידו, ונבאר  מהי אותה חובה יהודית ביחס בין מנהל לעובדיו:
_x000D_
רשת ענקית בשם חברת `פנקייק` – על מאות סניפיה בארה"ב, נקלעה לקשיים כלכליים ועמדה בפני פשיטת רגל. כמוצא אחרון החליט נשיא החברה לבקש את עזרתה של חברת ייעול לבדוק מה ניתן לחסוך בעלויות. המאמן מחברת הייעול הציע לעשות יום כיף לכל עובדי הסניפים, כאשר בסוף היום יתקהלו לקבוצות קטנות, לצורך `סיעור מוחות`.
_x000D_
מי שייתן רעיון אשר יתברר אצל רואי החשבון של החברה כרעיון חסכוני, יזכה בפרס של עשרת אלפים דולר! כך באמת היה.
_x000D_
באחת הקבוצות, עובדת ניקיון פשוטה, הצהירה ואמרה: "אני עובדת בסניף כבר עשר שנים ושמתי לב לתופעה בזבזנית מאז שאני בעבודה!"
_x000D_
הנוכחים הנהנו בראשם בתימהון, אך העובדת הזוטרה המשיכה: "כחלק מהשירות של הסניף, כל אדם החפץ בפנקייק (מין חביתיה) מקבל יחד גם כמה צנצנות ריבה. כחלק מעיסוקי פינוי האשפה, נוכחתי שרוב האנשים זורקים את הצנצנות המלאות ריבה לפח! לא חבל? אולי כדאי לבקש עבור כל צנצנת כמה סנטים ובכך לחסוך ואולי אפילו להרוויח".
_x000D_
רואי החשבון בדקו את הנתונים ואכן גילו שזו תופעה החוזרת על עצמה בכל הסניפים. חישוב מהיר גילה שאם החברה תבצע את הרעיון אותו הציעה עובדת הניקיון – יחסכו בשנה מיליוני דולרים!
_x000D_
חבר השופטים קבע שהעובדת כמובן תזכה בפרס!
_x000D_
בטקס חגיגי קיבלה העובדת את הצ`ק השמן מידיו של הנשיא לקול תשואת הנוכחים, אך… מיד עם קבלת הצ`ק הבהיר לה נשיא החברה: `מרגע זה את מפוטרת!!` היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות… מדוע? – שאלה העובדת. ענה לה הנשיא: "את סיפרת שכבר עשר שנים את מבחינה בתופעה בזבזנית בחברה, ורק היום את מדברת?!"
_x000D_
"אתה לא מתבייש לדבר כך?!" – נעלבה המנקה, "הרי רק היום הועלת בטובך `לרדת אל העם` ולהיפגש עימנו – העובדים הפשוטים. לו ביום רגיל הייתי מעוניינת לדבר עמך, היה לי סיכוי?! שנינו יודעים שלא! הייתי ממתינה לא עשר שנה, אלא שלושים שנה… אפילו כדי להיפגש עם מנהל הסניף שלי אני צריכה להמתין שנה. גם אם נניח שאפגוש אותו", המשיכה ברצף, "נראה לך שהוא היה מתייחס אלי? הרי מי אני בסך הכול, פועלת שחורה שעושה עבודה שחורה"…
_x000D_
*
_x000D_
סיפור זה נכתב באחד מספרי ניהול המלמד את המנהל או הנשיא את ה `כדאיות` בלהיות קשוב ובקשר עם כל העובדים, מהבכיר ועד אחרון העובדים. זאת מכיוון שלעתים בידיהם מידע אשר להם יש אליו גישה, ולך – לא!
_x000D_
לנו כיהודים שומרי תורה ומצוות,  לא רק הכדאיות החומרית היא המובילה, אלא המוטיבציה הרוחנית. מבחינה יהודית מדובר בחובה יהודית!
_x000D_
בפרשת משפטים נאמר: "בשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון  אתו" (שמות כ"ב ל`). באחד הספרים מבאר ציווי זה בטוב טעם, אותו מומלץ לכל מנהל לאמץ.
_x000D_
את הטריפה צריך להשליך לכלב. נשאלת השאלה, מדוע לכלב? הרי הכלבים שהיו מצויים במעונותיהם של התושבים מן הסתם לא היו `כלבי מחמד` אלא `כלבי שמירה`. הווי אומר: מי אשם בכך שהבהמה נטרפה? הכלב, שלא שמר כראוי. בגלל שהוא `נרדם בשמירה` הצליח הזאב לחדור אל הרפת או הלול, לנעוץ שיניו בבהמה או בעוף האומללים. אמנם כן, הכלב התעורר מן ההמולה, נבח פעם או פעמיים והבריח את הזאב הפולש. כך, נותרה הבהמה בחיים, אך המום כבר הוטל בה.
_x000D_
והנה, לאחר שהתבצעה השחיטה, אובחנה הטריפה. אומרת התורה: "לכלב תשליכון אותו". לכלב? לכלב שנרדם בשמירה ובשל כך הצליח הזאב להתגנב אל הרפת? שכר מגיע לו – לכלב המנומנם? מלקות מגיע לו!
_x000D_
אך התורה דורשת בדיוק את ההיפך מן ההיגיון. כן, קח את הבשר, והעניקהו לכלב! הכלב הלזה שומר על העדר בנאמנות כבר שנים רבות, יום ולילה. אמרת לו פעם תודה? זרקת לו עצם עסיסית? שים לב מה קרה פעם אחת שהכלב קצת נמנם… אתה מבין כעת רטרואקטיבית כמה `הכרת הטוב` צריכה להיות לך לכלב?! זה הזמן לתת לו מן הבשר. כדי לחנך אותך להודות ולהכיר תודה על מה שהיה עד כה.
_x000D_
מוסר השכל: לכל מנהל יש עובדים בכירים הסובבים אותו, הם בדרך כלל מתוגמלים היטב. אך חשוב לזכור גם את העובדים ה `זוטרים` – העובדים בנאמנות שנים רבות. אותם כבר לא `סופרים`… לא מעריכים אותם, עד ש…יום אחד, אי-מי מהם לא חש בטוב ונעדר מן העבודה. או אז פתאום מתחיל צונאמי של בעיות בחברה, ומתברר שהיחס המזלזל אל `הבורג הקטן` אשר חשבנו כל העת `מה כבר תרומתו לחברה` – מתברר שתרומתו אדירה היא למפעל!
_x000D_
האיש הזה, אשר שנים מגיע בוקר-בוקר, יום-יום, ועושה עבודתו נאמנה בשקט ובצנעה, בעצם המפעל כולו מתפקד כראוי בזכותו. אך למצער לכל דבר טוב מתרגלים! עד שפתאום הוא חולה… והמפעל נכנס לסחרחורת עסקית ותפעולית. או אז מתחילים קצת להבין את תרומתו דווקא בהעדרו!
_x000D_
ואכן, התורה מלמדת אותנו, כי כעת הוא  הזמן לתת לו תגמול או מחמאה ענקית של הערכה בתרומתו לחברה.
_x000D_
מנהל יהודי לא מחכה להעדרו של העובד כדי להעריכו. מנהל יהודי יודע להעריך כל עובד בחברתו כי כך התורה מחייבת אותו: "ואהבת לרעך כמוך". לא בתור המלצה לייעול העסק, אלא כי זו חובתך היהודית.
_x000D_
כך כותב הרמב"ם: כיצד מקיימים את מצווה זו – "צריך הוא לספר בשבחו ולחוס על ממונו" (רמב"ם `יד החזקה` הלכות דעות פרק ו` הלכה ג`). כיצד מקיימים הלכה למעשה את מצוות אהבת הזולת? התשובה היא לספר בשבחו! זו חובה מן התורה ולא רק `הצעת ייעול`. אכן כשמנהל מתנהג בצורה יהודית מלבד החובה והמצווה, מקבל הוא כבונוס בדרך אגב את כל הצעות הייעול שבעולם הנמצאות בתורה.
_x000D_
"ראש קטן"
_x000D_
ידוע הסיפור במסכת גיטין (נ"ו ע"א) על `מרתא בת בייתוס` שהיתה העשירה הגדולה ביותר בירושלים. בתקופת הרעב, לקראת חורבן בית שני, בקשה מן העוזר שלה שירכוש לה סולת ממנו תוכל לאפות לחם. היה זה הלחם של `העשירון העליון`. עד שהלך השליח לקנות את הסולת, נמכרה כל הסולת.
_x000D_
אמר לה השליח: סולת אין, אך יש פת נקייה. אמרה לו: לך הבא לי את הפת הנקייה. חזר אליה ואמר: פת נקייה – אזלה, אך עדיין יש פת קיבר. אמרה לו: הבא לי פת קיבר. משהלך, גם פת זו אזלה. שב ואמר לה: אין פת קיבר, אך יש קמח שעורים (מאכל בהמה). אמרה לו: הבא לי קמח שעורים. עד שחזר אל השוק התברר כמובן כי גם קמח גס זה אזל מן המדפים.
_x000D_
מה שלא מובן בסיפור לכל בר דעת הוא, מדוע לא אמרה לעוזר שלה: `תביא מה שיש`? במקביל, למה העוזר שלה מעצמו לא הבין ולא הביא את מה שיש. מקסימום, אם לא תרצה, יחזיר בחזרה?
_x000D_
התשובה נעוצה בכך שמרתה זו הייתה האישה הענוגה ביותר שיש. עבורה, המעבר מ `מצב סולת` למצב של לחם `רגיל`, הוא כמו מעבר לאדם מבוגר ממזון מוצק, למזון נוזלי של תינוקות!
_x000D_
משבר גדול הוא  לה, שקשה לה עד מאוד להתמודד עמו.
_x000D_
כל מעבר ממצב אחד למצב גרוע ממנו, הייתה צריכה לעשות הערכה ועבודה מחדש. הרי מפונקת היא.
_x000D_
אך עדיין נתמה כלפי המשרת. מדוע לא היה קצת יצירתי? שומה היה עליו ליטול את מה שיש כרגע, ומניחו מאחורי הדלת. או-אז, היה מספר לה שנגמר הלחם שהיא בקשה. כצפוי, הייתה אומרת לו בסופו של דבר להביא לחם פחות טוב.
_x000D_
המשרת, בתגובה, היה עושה עצמו כהולך למכולת ומביא לה את הלחם המבוקש… מאחורי הדלת!
_x000D_
התשובה היא פשוטה ונטועה עמוק במאפיין האנושי: אם יש לך `בוס` הרוצה להרגיש שרק הוא מחליט, ואתה מבצע את בקשתו בדיוק נמרץ, אל-נא תצפה ליצירתיות!! מי שמקצץ לעובדיו  את הכנפיים שלא יצפה מהם לעוף. זו הייתה מרתא בת בייתוס. אגב, עד היום יש ההולכים בדרכה… אלו הם מנהלים המחזיקים בריכוזיות יתר. על כל צעד ושעל של העובדים צריך אישור של          ה `בוס`, והכוונה ממנו. מנהל זה הופך את עובדיו לאנשים קטנים העובדים לפי הספר. פירור לא יותר! אל יתפלא אותו `בוס` מחוסר יצירתם כי הוא-הוא הפכם לאנשים קטנים.
_x000D_
הארת פנים
_x000D_
"והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ד` עמכם, ויאמרו לו יברכך ד`" (רות פרק ב` פסוק ד`). דו שיח מרתק של בין מנהיג לפועליו. מה היה אומר בוס רגיל במפגש עם פועליו: נו, מה הספקתם היום?… אך בועז גדול הדור בתקופתו פונה לפועליו במאור פנים של ברכת ד`, השם עמכם! אין פלא שתגובתם הייתה באותו טון: "יברכך ד`" – – –
_x000D_
מסופר על הרב מפוניבז` זצ"ל אשר יום אחר הבחין ב `נגר הישיבה` ר` משה וויטראק, שעבד קשה בחום היום. ניגש אליו רבי שלמה ואמר לו: "ר` משה, אה שלושים שנה אנחנו ביחד בונים את הישיבה!" ר` משה זקף את גוו וחייך. מעתה, לכל מי שפגש – הפטיר: "שמעת מה אמר לי הרב? שנינו ביחד בונים את הישיבה כבר 30 שנה. אני הנגר, והרב המקים והמייסד – בונים יחדיו את הישיבה…
_x000D_
זו ההסתכלות, זהו העידוד וזו ההתנהלות היהודית הראויה והרצויה.

_x000D_