אחת הדוגמאות הקשות של אכזריות, ולאו דווקא מתוך רוע לב, הן השעות האחרונות של מלחמת העולם הראשונה. כדי לסיים את המלחמה בזמן עגול ויפה ב-11/11 בשעה 11 בבוקר, ולא בשעות הבוקר המוקדמות, החליטו המנהיגים משני הצדדים על עוד כמה שעות של לוחמה. כך, בחודש מרחשון תרע"ט (נובמבר 1918 למניינם), במהלך 6 שעות נוספות של מלחמה, נהרגו אלפי חיילים לחינם, ועשרות אלפים נפצעו.
אנשים נוטים לחשוב בטעות שאכזריות היא תכונה של אנשים רעים בלבד, אבל דוגמא זו ודוגמאות נוספות רבות מן ההיסטוריה, מוכיחות שאנשים יכולים לנהוג באכזריות גם מתוך נורמה תרבותית, לחץ חברתי או נסיבות אחרות.
האימפריה הרומית למשל, הפכה את האכזריות לבידור. פושעים, עבדים ואנשים נוספים, אולצו להילחם זה בזה עד המוות, בקרבות הראווה הידועים של הגלדיאטורים.
כל הקורא את פרשת משפטים בה מופיעים חוקים רבים, כמו הגנה על הגר, יחס ליתום ולאלמנה, חובת העזרה לעניים ועוד, חש באופן בולט כי התורה מדגישה את החשיבות של יחס הוגן, רווי ברחמים וחמלה, למי ששרוי בצער ואין לו גב כלכלי, או חברתי חזק.
לא מדובר בהמלצה מוסרית, אלא חובה משפטית שמגובה באזהרה חמורה מפני עונש אלוקי. "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו… וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (כב, כא-כג).
חוקי התורה המסדירים את יחסי האדם זה לזה, לא נועדו רק לכונן סדר חברתי, אלא גם ובעיקר כדי לעצב את לב האדם ולכוון אותו לנהוג ברחמים, בחמלה ובצדק כלפי הזולת. מצוות השמיטה למשל, מבטאת חמלה כלפי העניים "ואכלו אביוני עמך". איסור לקיחת שוחד, יש בו יסוד של רחמים כלפי העני והמוחלש, ועוד.
התורה גם מלמדת אותנו כי רחמים אינם חולשה, אלא ביטוי של עוצמה פנימית, יכולת להתגבר על אינטרסים אישיים ולפעול מתוך דאגה כנה לזולת. משה רבנו ודוד המלך רועי צאן היו, ואחר שראה הקב"ה שהם מנהלים את עדרם בחסד וברחמים, ודואגים למזונות צאנם, בחר בהם להיות מנהיגי ישראל.
אנו אומרים בתפילה: "אל רחום וחנון", "אב הרחמן", "ורחמיו על כל מעשיו", ועוד ביטויים רבים. חז"ל מכנים את השי"ת בכינוי "רחמנא", וכידוע אנו מצווים להידבק במידותיו יתברך.
בשורש הרעיון, מסביר הרדב"ז שכל עם ישראל הרי הם כנשמה אחת. רעיון זה מקורו בירושלמי על הפסוק "לא תיקום". אמרו שם חז"ל: "משל לאדם שחתך בשוגג בסכין את ידו השנייה, כלום יעלה על הדעת שהיד השנייה תנקום?"
ראוי לזכור את דברי הרמב"ם: "ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים. אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל – שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים – רחמנים הם על הכול".
במסכת סנהדרין (לו) מובאת ברייתא מעניינת: "אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים", משום שהזקן כבר שכח צער גידול בנים, והסריס או מי שאין לו בנים עדיין לא הגיע להרגיש בצער גידול בנים, ורגש הרחמים אינו כה מפותח בליבם. ונזכור, כי "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמיים" (שבת קנא, ב).