רבקה נושאת בתואר "אם יעקב ועשיו", אלו הם שני בניה.

יעקב, איש תם הוא ויושב אהלים, ללא ספק מכבד הוא את אמו, וגורם לה נחת במעשיו.

עשיו, איש יודע ציד, איש שדה. רבקה מכירה את מעשיו, יודעת את תועבות לבו, וליבה נאכל.

עשיו מכבד את אביו ללא גבול, הוא טורח למענו ומנסה להשביע את רצונו ככל האפשר. גם בתחום הרוחני הוא מעמיד פנים כאילו הוא צדיק מופלג. אבל את אמו הוא לא מכבד. הוא אפילו לא מנסה להראות לה פנים יפות. עשיו רוצה להרוג את יעקב, אבל שומר את התוכניות לאחר שאביו יצחק ימות, כדי שלא לצערו. אבל את צערה של רבקה האם הוא לא לוקח בחשבון…

ובכל זאת, איך מתייחסת רבקה כאם לעשיו?

ראשית, רבקה מכבדת את עשיו כמות שהוא, הבן הבכור, פטר רחמה. למרות מעשיו הרעים, את התואר ה"בן הגדול" הוא לא מאבד אצל אמו. לא לחינם הזכירה התורה פעמיים את התואר "עשיו בנה הגדול" בצמוד אל רבקה.

יתירה מזו. רבקה גם אוהבת את עשיו. נכון, היא לא משלימה עם מעשיו הרעים, היא לא נותנת לזה גושפנקה בשום צורה. אבל היא אוהבת אותו.

והנה ראיה: כשרבקה מזרזת את בנה יעקב לברוח מפניו של עשיו האח הגדול שמתכנן להרוג אותו, היא מעלה את הנימוק "למה אשכל גם שניכם יום אחד?!" רבקה יודעת שביום בו יהרוג עשיו את יעקב הוא יאלץ לעזוב את הבית ולהיות נע ונד בעולם בדיוק כמו קין. כך שמבחינתה היא תהיה שכולה גם מיעקב גם מעשיו.

קשה לה עם זה, כי למרות הכל, אמא היא אמא, והיא אוהבת את בנה, למרות שהוא עשיו.

ללמדך, שאהבת ההורה לבן, עומדת מעל לכל, והתורה מלמדת כי גם כלפי הילד שסרח יש לנהוג באהבה ובחיבה, לקרב ולהראות גילויי אהבה כנים. כדי לשמור על הקשר שבין ההורה לילדיו, שהוא קשר טבעי בלתי ניתן לניתוק.

מי יודע, אולי ביום מן הימים ייפתח הלב ואפשר יהיה גם להשפיע.