הצד המקודש והמועדף אינו צפון או מזרח דווקא, אלא הצד הפונה לארץ ישראל, ובתוככי הארץ – הצד הפונה לירושלים.

המזרח קיבל את חשיבותו הסמלית בארצות אירופה. שם פנו המתפללים בתפילתם לכיוון מזרח. ביחס לאירופה בכיוון זה שוכנת ארץ ישראל. מאליו מובן, שבדימונה הדרומית פונים עפ"י עקרון זה לצד צפון.

הנקודה המהותית בעניין זה היא קדושתן של ארץ ישראל, ארץ הקודש, ושל ירושלים, עיר הקודש. ה` משרה את שכינתו על העולם כולו. כל אדם בכל מקום יכול להתקרב לה` ע"י תפילה, ע"י לימוד תורה וע"י קיום מצוות. אולם יש מקומות שהקדושה בהם גדולה יותר. בארץ ישראל, ארץ הקודש, הקדושה רבה יותר, ונצטווינו לקיים בה מצוות נוספות: מצוות התלויות בארץ. ניתן להגיע בה להתעלות גדולה יותר ולעבוד את ה` ביתר שאת וביתר עוז.

מבחינה רוחנית לפנינו מעגל בתוך מעגל: במעגל החיצוני נמצא העולם, ובמרכזו – א"י. במעגל הפנימי נמצאת א"י, ובמרכזה – ירושלים. שהיא המקום הקדוש ביותר.

בירושלים עמד על תילו בית המקדש. ראו בו עין בעין את השראת השכינה. יהודים, שעלו לרגל, ראו את הכבוד ואת ההדר – התבוננו בעבודת הכהנים, האזינו לשירת הלוויים, חזו בסנהדרין בתפארתה – והתעלו מאוד. הם חשו שהם זוכים לקרבת ה`. תחושה זו ליוותה אותם גם כשעזבו את בית המקדש וחזרו לבתיהם.

כיום אין לנו בית מקדש, הוא חרב בעוונותינו. אולם בתפילתנו אנו מפנים את פנינו לכיוון מזרח. אל המקום המקודש שלא זזה ממנו שכינה מעולם. אנו מתפללים לה`, ששיכן את שמו בבית הגדול והקדוש, ואנו מייחלים לזמן, שנזכה לראות בו את הגאולה השלמה, עת שבו ייבנה המקדש, ויעמוד על תילו.

בית המקדש מכונה תל תלפיות ואמרו חז"ל תלפיות "תל שכל פיות פונים אליו".

ממזרח וממערב, מצפון ומדרום פונים כל לבבות בני ישראל לנקודה מרכזית אחת, נקודת קודש. הכל קשורים אליה בקשר בל ינתק.